אחרי תקופת גמגום, מבוכה ואובדן עשתונות, בנימין נתניהו מצא את הקמפיין שלו. הוא התאושש. האיש החיוור ונטול רוח החיים, מצא רוח חדשה למפרשיו. אם עד לאחרונה נראה, גם בעיני מקורביו, כטובע הנאחז בקש, הרי שהצבע חוזר ללחייו. "דחליל מרוט", כך אמר עליו גדי איזנקוט, כשנחשף לקשיש המעורער והמבוהל שמצאו הוא ובני גנץ בלשכת ראש הממשלה בשבוע שאחרי "טבח נתניהו". ובכן, הדחליל עדיין דחליל, אבל הוא כבר לא מרוט. עכשיו הוא מורט. את העצבים של כולם: משפחות החטופים, הממשל האמריקאי, ראשי מערכת הבטחון וכמובן, שותפיו הקרובים, אלה שחשו לעזרתו ביום פקודה, אלה שהתרשמו מזעקות ה"פיקוח נפש" ב-11 באוקטובר כשאריה דרעי התרוצץ בין לשכת רה"מ בקריה לבור הפיקוד וזעק לעזרה.
באותם ימים נתניהו שידר חוסר אונים ושיווע לעזרה. הוא נאחז בדרג המקצועי, הוא חיפש נחמה, הוא בעיקר הקשיב. מישהו שישב אז בדיונים סיפר שנתניהו של אחרי "טבח נתניהו" הוא אדם שמקשיב פי 10 יותר מכפי שהוא מדבר. את ההחלטה עליה פורסם אם להנחית מכת מנע עוצמתית בלבנון הוא תמרן ודחה ותזמר כך שהרגע המכריע יתוזמן בדיוק לרגע בו נעתרו גנץ ואיזנקוט וחתמו על ההסכם הקואליציוני שהכניס אותם לממשלה. באותה שנייה, הורידו את שניהם בבהלה לתוך "הבור", שם הוצגה להם תכנית התקיפה הישראלית. שני הרמטכ"לים ביקשו לשמוע סקירות מודיעיניות ובטחוניות, לשמוע את כל ראשי הזרועות הרלוונטיות, אבל לא היה לזה זמן. הם נאלצו להגיד שהם מתנגדים. נתניהו נשם לרווחה. התנגדותם הורידה את זה מסדר היום. השפן גם הצליח לברוח מפעולה מסוכנת, וגם הפיל את האשמה הפוטנציאלית על אחרים. קלאסיקה.
הימים האלה חלפו. הוא הפסיק להיוועץ בראשי הזרועות, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ וחבריהם, הוא גם פחות מקשיב לשני הרמטכ"לים שצירף לקבינט ואפילו לא לאריה דרעי. הוא עבר מאנשי הבטחון המקצועיים, לאנשי הלשכה הנכלוליים. את מקומם של הקצינים, תפסו הקופירייטרים. וכך נולד קמפיין "הנצחון המוחלט".
נתניהו מנסה עכשיו להיפטר מגנץ ואיזנקוט. הוא כבר לא זקוק להם. הם עשו את שלהם, עכשיו הוא חוזר לשלו. הוא משוכנע שגדעון סער יישאר איתו זמן רב. יש לו 68 ידיים בטוחות והומוגניות. הוא כבר לא צריך קביים. לכן הוא מדבר על "נצחון מוחלט". הרי אין לסיסמה הזו שום ערך צבאי ואין בה תוכן כלשהו. אם תשאלו את הרמטכ"ל מה זה נצחון מוחלט, הוא לא יידע לענות. אם תשאלו את אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן מה זה נצחון מוחלט, הוא יגיד לכם שרק הריגתם של כל אנשי הנוח'בה וכל ראשי חמאס תיחשב לנצחון מוחלט. במילים אחרות, זה אירוע שיקח זמן רב. בטח לא "מספר חודשים", כמו שמצהיר נתניהו. אז למה זה טוב?
לפוליטיקה זה טוב. ביבי המובס, המפוחד, האפור כשק, ניסה בשבועות הראשונים אחרי האסון ללכת על מסר הפחדה. הוא חזק בתחום. "רק נתניהו ימנע מהרשות הפלסטינית לחזור לעזה", ייללו שופרותיו. ובכן, זה לא תפס. גם "רק ביבי ימנע מדינה פלסטינית" לא ממש המריא. אתם זוכרים את "רק נתניהו ימנע מאיראן להיות גרעינית"? אז זהו, שאיראן היא מדינה סף גרעינית.
כך או אחרת, נתניהו הבין שאחרי הטבח שנרשם על שמו, הוא לא צריך למצוא איום. האיום כבר כאן. התממש במלואו. במשמרת שלו. מה שהוא צריך זו תקווה. מסר חיובי. לא עוד נגטיב. בואו נמצא פוזיטיב. "נצחון מוחלט"! הידד.
נתניהו הבין שרק נצחון מוחלט יכפר על הכשלון המוחלט שהוא חתום עליו. יש כאן סוג של הימור. נתניהו מהמר שמשהו טוב יקרה. הריגת סנוואר זה הכי טוב. זה יאפשר לו למסגר ולהכריז על אותו "נצחון מוחלט". ואתם יודעים בדיוק מה הוא יעשה באותו רגע: ינכס את ההישג לעצמו, ייצא למסע נצחון חובק עולם ויכריז משהו כמו הבטחתי, קיימתי. בינתיים הוא ממתג את עצמו מחדש כוuינר, ואת יריביו גנץ ואיזנקוט כלוזרים ההם שהוא זרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס בדרך לנצחון המוחלט. הם נכנעו לקמפיין החטופים, הם העדיפו להכנע, להפסיק את המלחמה, לוותר על הנצחון, לחבור לשמאל, לרונן צור, לקרן החדשה, לבעלה של שקמה ברסלר ולשאר הבוגדים שבינינו.
בראייה נקיה, מנותקת מהמציאות, זה קמפיין גאוני. הציבור הישראלי איבד את הבטחון שלו ביכולתה של המדינה להגן עליו. הוא זקוק לנצחון כאוויר לנשימה. נתניהו לא רק מבטיח ניצחון, הוא גם ממציא אותו. זה מונח ערטילאי שנתניהו מנסה ללכוד לתוך שקית כמו שמנסים להשתלט על רוח רפאים. הבעיה היחידה של כל האירוע היא שהוא מבוסס על שקר. על מקסם שווא. על פייק. כי מה שנתניהו הביא למדינת ישראל זה את הכישלון המוחלט. מי שמביאים את הנצחון המוחלט הם הלוחמים. המילואימניקים, הסדירים, הרוח המדהימה שלהם וכמובן צה"ל, שב"כ, חיל האוויר, הימ"מ, החי"רניקים והטנקיסטים. לא נתניהו. ועוד משהו: הנצחון כבר הושג. אין עליו עוררין. צה"ל מוחץ את חמאס. לא בזכות נתניהו, אלא למרות נתניהו.
בשבועות הראשונים אחרי הטבח שרשום על שמו, נתניהו רעד מפחד. הוא שמע מיצחק בריק ועופר וינטר שכניסה לרצועה תהיה אסון. שזו תהיה מלכודת מוות. הוא איבד אמון ביכולתה של ישראל. כניסתם של גנץ ואיזנקוט נסכה בו בטחון. יחד עם גלנט, הם הרגיעו אותו כמו שמרגיעים ילד קטן שהתעורר באמצע הלילה מחלום רע. אלא שבמקרה שלנו, החלום קרה באמת. עכשיו, אין לו עוד צורך בהם.
הנצחון המוחלט של נתניהו הוא אחיזת עיניים. לא רק יחיא סנוואר מנותק קשר. גם נתניהו. כמה מסובביו משוכנעים שהוא איבד קשר לחללית האם. שהוא ברא לעצמו מציאות אלטרנטיבית, נוחה יותר מזו שהמיט על כולנו. הרי לא קשה להבין שישראל נכנסת לתוך חודש נפיץ מאין כמותו. אבל כמו שהוא התעלם במפגיע מכל האזהרות המפורשות (בכתב) שקיבל טרם השבת השחורה, כך הוא מתעלם עכשיו.
הנפיצות טמונה בכך שעזה עדיין מדממת. הסירוב של נתניהו לדון ביום שאחרי או בהקמת אלטרנטיבה כלשהי שתטפל בעזה במקום חמאס, גורם לכך שחמאס חוזר ומבצבץ במקומות שצה"ל מפנה. אם נוסיף לזה את העובדה שבן-גביר וסמוטריץ' נחושים להדליק את יהודה ושומרון, כדי לממש את "תפיסת ההכרעה" ואת "תורת המלך" ולהמשיך לערער את הר הבית, ואת הסיכוי שהמערכה בצפון תהפוך למלחמה כוללת, ואת המשך ההתדרדרות ביחסים שבין נתניהו לבית הלבן, נקבל דייסה עכורה מזו שבושלה כאן ערב ה-7 באוקטובר.
נתניהו מאמין שאם יספר לציבור את הצ'יזבט שהוא רוצה לשמוע על הנצחון המוחלט וחיי הנצח להם כולנו נזכה ביום שאחרי, זה יספיק. הוא טועה. השבוע הוא הסכים ברוב טובו, בפעם הראשונה, להגיד בקבינט שהוא מוכן לראות מודל שיוצע לו ל"יום שאחרי" בעזה. כששר הבטחון גלנט הזכיר פורמט מסויים שבראשו יעמוד הגנרל מ'אג'ד פראג', ראש מנגנוני הבטחון הפלסטינים, נתניהו פסל את זה מיד. הרי מדובר בפלסטיני! ועוד כזה ששייך לרשות הפלסטינית! "הוא כנראה רוצה להביא שוויצרי", אמר מישהו בקבינט המלחמה. גם זו טעות. הוא לא רוצה להביא אף אחד. הוא רוצה להיאחז בסטטוס-קוו ולהרוויח זמן.
הגענו לסוגיית החטופים. מישהו אמר השבוע ש"נתניהו רוצה אותם מתים". אמירה מופרכת. נתניהו רוצה את החטופים חיים ואם אפשר אז גם בריאים, שלמים ומשוחררים. הבעיה היחידה היא שהדבר היחיד שחשוב לו יותר משלומם של החטופים, זה שלומה של הקואליציה.
אם נתניהו יכול היה לבחור אופציה הרי שחלומו הוא שחרור של החטופים במבצע צבאי הירואי. למה? כי על מבצע כזה הוא יכול לקבל אחריות בשמחה. מכיוון שזה כנראה בלתי אפשרי, הוא מעדיף לגרור רגליים. העדיפות העליונה שלו, שגוברת בהרבה על הדאגה להישרדותם של החטופים, היא הישרדותה של הקואליציה. כשכולם מייחלים לשלומם ובריאותם של 134 ישראלים שהופקרו ב-7 באוקטובר על ידי נתניהו וממשלתו (ומערכת הבטחון, כמובן), נתניהו מייחל לבריאותם ושלוות נפשם של בן-גביר וסמוטריץ'.
זו הסיבה לתרגיל שעשה השבוע לשתי השלישיות: ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר ואלוף ניצן אלון מזה, גנץ, איזנקוט ואריה דרעי מזה. תזכורת: בסיבוב הקודם נשלחו ברנע, בר ואלון לפריז, לשם טסו עם מנדט חופשי כמעט לגמרי לפתוח במו"מ. הם הציגו הצעה ישראלית עקרונית ולא נגעו, גם לא ברמז, במפתח שחרור האסירים הפלסטינים.
איך שהם חזרו, הדליף מי שהדליף מה שהדליף ונתניהו מיהר להצהיר ש"ישראל לא תשחרר אלפי אסירים פלסטינים". מיד אחר-כך החלו להריץ סקרים על בסיס שחרור אלפי אסירים, למרות שלא היתה הצעה כזו וכלל לא נדונו מספרים. מיד אחר-כך תודרכו שרי הממשלה לצאת נגד ה"עיסקה המופקרת", שלא היתה.
השבוע, בסבב השני, הטקטיקה היתה שונה לגמרי: המשלחת יצאה לקהיר בלי מנדט בכלל. לא הצעה, לא דיון, לא כלום. תשבו שם ותקשיבו. ליתר בטחון נשלח איתם משגיח כשרות, בדמות היועץ המדיני של נתניהו. מי שלא הסכים להשתתף בפארסה היה האיש הכי בקיא והכי חד, מי שמרכז את הנושא כולו, אלוף ניצן אלון. אחר-כך התברר שנתניהו מתפעל את כל זה בפורום פרטי שהקים לעצמו, עם גלנט וראשי הזרועות, בלי גנץ ואיזנקוט.
ערב היציאה לקהיר, שיגרו דדי ברנע, רונן בר וניצן אלון מסמך ובו הצעה מפורטת עם גבולות גיזרה להתנעת המו"מ. ניתנו שם כמה אופציות. הכוונה היתה להתניע את המו"מ ולייצר מכניזם שיאפשר התקדמות. נתניהו לא שיתף את גנץ ואיזנקוט במסמך. הם קיבלו אותו בכוחות עצמם. אחר-כך הוא מיהר לשתף את חברי הקבינט המורחב והודיע שההחלטה תיפול בפורום המורחב, בו הוא יכול להעביר כל מה שירצה, בתנאי שזה על דעתם של הבן-גבירים.
גנץ ואיזנקוט הבינו שהם ניצבים בקרקס ושמה שמרטיב את פרצופם, אינו גשם. אני לא יודע עד כמה זה קירב אותם השבוע לפרישה. "אנחנו לא עומדים עם סטופר", אמר לי מישהו בסביבתם, "אנחנו לא נכנסו לקבינט בשביל ביבי ולא נצא ממנו בגלל ביבי, נכנסנו כדי לשרת את האינטרסים של המדינה וברגע שנבין שאי אפשר להמשיך לעשות את זה, נצא. בינתיים יש כאן סוגיות כבדות, יש את הצפון, יש את הדרום, יש את החטופים, יש את הממשל האמריקאי, התקציב, חוק הגיוס. אם נבין שאין לנו השפעה על כל אלה, לא נהיה שם".
המהפך הושלם. נתניהו, שהתחנן בפניהם שייכנסו להציל אותו, רוצה בעזיבתם. הם, שנגררו פנימה כמעט בעל כורחם, מתלבטים עכשיו אם זה הזמן לצאת החוצה. יש כאן, כמובן, גם שיקולים פוליטיים. הסקרים מצביעים על כך שהציבור רוצה לראות את המחנה הממלכתי בתוך הקבינט. היציבות של גנץ סביב 38 מנדטים מוכיחה את זה, אם כי יתכן שהסנטימנט הזה כבר קרוב למיצוי. המספרים האלה מוכרים גם לנתניהו. אחת הסיבות שגורמות לו לראות את גנץ בחוץ, זו התקווה שזה יקצץ את עמודת המנדטים שלו והקולות האבודים יגששו את דרכם בחזרה "הביתה".
כל הזמן הזה נמשך, במלוא עוזו, קמפיין הכפשה ושיימינג חסר בושה נגד משפחות החטופים המעזות לנהל קמפיין להחזרת יקיריהם הביתה. את הקמפיין הזה מובילים, כמובן, שופרות נתניהו. גם מכונת הרעל גויסה, במלוא עוצמתה. חוצפתם של כל אלה שוברת כל גבול כשהם מאשימים את המשפחות בהעלאת התעריף של חמאס. הקמפיין, כך הם טוענים, מביא לעליית המחיר אותו דורש סנוואר, כשהוא רואה את עוצמת הלחץ הציבורי בישראל ואת חולשת הממשלה.
מדובר בהבל הבלים ורעות רוח. כאילו סנוואר צריך את רונן צור כדי להבין את החברה הישראלית. הרי סאלח ערורי נתן בזמנו ראיון לעתונאי גל ברגר והסביר לו, בעברית רהוטה, עד כמה מביטים בחמאס בהשתאות במחוייבות של החברה הישראלית לחטופיה או אסיריה ועד כמה רואים בזה, שם בעזה, "נקודת כוח וחוזקה" של החברה הישראלית. ערורי אמר אז שהיה שמח אם ישראל לא היתה מסכימה לשחרר כל כך הרבה אסירים תמורת גלעד שליט, כי "אז זה היה קורע אתכם מבפנים".
הנה הדברים שבנימין נתניהו אמר בישיבת הממשלה בה אושרה עיסקת שליט. מילה במילה: "ליבי עם משפחות נפגעי הטרור, אני מבין את סבלן ואת מצוקתן, אני אחד מהם. אבל מנהיגות נבחנת ברגעים אלה ביכולת לקבל החלטות קשות, אבל נכונות. אני מאמין שהגענו להסכם הטוב ביותר שניתן להשיג בעת הזו, עת של סערות שפוקדות את המזרח התיכון. אינני יודע אם העתיד הקרוב יאפשר לנו להשיג הסכם טוב יותר או הסכם בכלל ויתכן מאוד שחלון ההזדמנויות הזה היה נסגר. סופית".
כן, הוא אמר את זה ב-2011, בישיבה בה אושר שחרור 1027 מחבלים, מהם 450 רוצחים כבדים, בהם גם יחיא סנוואר. מה הוא אומר היום? הפוך. בדיוק הפוך. המצב חמור פי אלפי מונים: זה לא חייל אחד, שישב בסרבל טנקיסטים במרכבה סימן 3 ותפקידו היה להגן, גם במחיר חייו, על המדינה. יש כאן עשרות אזרחים, בהם מבוגרים, קשישים, חולים, נשים. הם לא יצאו לקרב, הם הופקרו על ידי המדינה. והנה, נתניהו אומר דברים הפוכים לגמרי.
למה? הרי לכאורה זה אותו האיש. אותה קומה, אותה בלורית מושאלת, אותו בריטון עמוק. מה השתנה בין 2011 ל-2024?
זה פשוט: עסקת שליט הייתה מהלך להצלת נתניהו. מחאת קיץ 2011 טילטלה אותו. הוא האמין שזה יכול להביא לקץ שלטונו. כמויות המפגינים העצומות הטילו עליו מורא ותדהמה. הוא הבין, בחושיו הפוליטיים, שזה בדיוק הציבור שרוצה את גלעד שליט (ואכן, שלטים למען שליט נראו בכמויות גדולות בכל ההפגנות). אז הוא שחרר להם את גלעד שליט.
ועכשיו? הפוך. עכשיו אם הוא יילך לעיסקת חטופים, הממשלה שלו תיפול. כמעט בוודאות. האינטרסים התהפכו. וזו הסיבה שפתאום אין "חלון הזדמנויות" ופתאום אין שעון שפועל נגדנו. כל מה שיש, כל מה שתמיד היה, כל מה שתמיד יהיה, זה דבר אחד, מטרה אחת בלבד: שרידותו של המנהיג.
זו הסיבה שהוא שחרר אז את שליט, זו הסיבה שהוא לא משחרר את 134 החטופים היום.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה עשה השבוע מעשה ודרש מהיועצת המשפטית לממשלה לפתוח בחקירה נגד הח"כ שהדליף, לדבריו, קטעים מפרוטוקול של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת לעיתונאי. ההדלפה הייתה מדיון שנערך כ-4 חודשים לפני טבח ה-7 באוקטובר. העתונאי הזה הוא אני.
לפי אוחנה, המדליף הוא ח"כ הרב גלעד קריב (מפלגת העבודה). כשינון מגל שאל אותי אם זה נכון, מובן שהכחשתי. עתונאי מחוייב בחיסיון מקורותיו. זהו לחם חוקנו. אגב, גם אם קיימת הוכחה כלשהי לכך שקריב הוא זה שהיה בארכיון והוציא משם ציטוטים, זה ממש לא אומר שהוא המקור שלי. אלא שלא זו הפואנטה. לא המדליף הוא הסיפור, אלא זה שרודף אחריו.
יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מוכיח כאן שוב שהוא לא יותר משוליה של נתניהו. נקיטת צעד דרמטי כמו פניה ליועמ"ש לפתיחת חקירה נגד חבר כנסת נבחר, הנהנה מחסינות, צריכה להיות מבוססת על אירוע כלשהו. במקרה שלנו, אין אירוע. ועדת חוץ ובטחון של הכנסת ידועה מזה עשרות שנים כפורום כמעט פומבי. בימים בהם כמעט הכל דולף מקבינט מדיני-בטחוני, מליאת ועדת חוץ ובטחון הפכה לסוג של מסיבת עתונאים. כולם יודעים את זה: הח"כים, האורחים, ובעיקר אוחנה עצמו.
עכשיו אני שם כאן את הטקסט שהודלף, כפי שפורסם בטור הזה לפני כמה שבועות. קראו ושיפטו, האם יש בו משהו סודי. האם יש בו משהו שמסכן את בטחון המדינה. הישיבה התקיימה ב-13 ביוני השנה. היו אלה ימי הזחיחות הגדולים בהם הרבה נתניהו להתעלם מאזהרות שקיבל על מה שמצטייר כחולשה ישראלית בעיני אויביה, על מערכה רב זירתית, על סכנת התלקחות. הנה מה שאמר באותה ישיבה:
"אבל מה עושים למול איראן וגרורותיה? קודם כל נערכים למערכה רב זירתית. שיהיה ברור, אין לנו וגם לא יהיה לנו הלוקסוס לבודד זירות. זה אומר איראן, זה אומר לבנון, זה אומר גם עזה, ויכול להגיע גם לזירות אחרות".
כלומר, נתניהו היה מודע לאפשרות של פרוץ מלחמה איזורית, כולל עזה. הוא נשאל על ההרתעה הישראלית מול עזה, ואמר: "מול עזה זה תלוי בעוצמת ההרתעה שלך. יש כאן שאלה איך פותרים את הבעיה הזו, איך אתה פותר את הבעיה שאתה חי במרחב רווי באיסלאם רדיקלי שיושב לך על הגדר אם זה בעזה ואם זה בלבנון, כמעט כמו שקרה בסוריה".
בשלב הזה החל נתניהו לדבר על המבצעים המוצלחים נגד הג'יהאד האיסלמי בעזה, ועל חיסול בכיריו. "הגענו אליהם גם בהפתעה ואחר כך הגענו אליהם גם בחירום בתוך המבצע נגד הג'יהאד, בגלל אותן יכולות מודיעיניות, הרבה בזכות בינה מלאכותית. ימים יגידו אם מאזן ההרתעה (מול עזה) השתנה או לא. אני חושב שהוא השתנה, אבל כמה הוא השתנה אנחנו נדע בעתיד. בכל אופן, מבצע "שומר חומות" שהיה מכה מאוד אפקטיבית הסיג את החמאס אחורה. אבל אנחנו צריכים לצאת מתוך הנחה שיכולות להיות התפתחויות יזומות על ידיהם או יזומות על ידינו שמובילות להתלקחות רב זירתית. זה שאנחנו לא רוצים את זה, לא אומר שזה לא יקרה. אנחנו צריכים כרגע להיערך, וזה הדבר החדש שקורה. היום, צה"ל השב"כ ומשטרת ישראל, אנחנו צריכים להיות ערוכים למערכה רב זירתית".
סיכום עד כאן: בניגוד למה שהוא טוען היום, לנתניהו היתה מודעות עמוקה לאפשרות שתתפתח מערכה רב זירתית, כולל עזה. הוא אומר שישראל צריכה להיות ערוכה לאפשרות של מלחמה, גם בעזה. בקולו. ואז הוא נשאל על ההרתעה שהושגה במבצע שומור חומות, ועונה: "חד משמעית אני אסביר לך למה זה עובד. למה אתה יכול לפעול מול בלון והוא לא יורה. הוא לא יורה משום שבשומר חומות הסגת אותם עשור שנים לאחור. זה בדיוק נכון".
"למה? משום שפגעת ביכולת הימית שלהם, השמדת את היכולת הימית, את היכולת האווירית, את היכולת התת קרקעית פעמיים, פעם אחת את המנהרות התוקפות ע"י המכשול הקרקעי, זו היתה יוזמה שלי מול התנגדות של המטכ"ל, אבל אמרתי אנחנו נעשה את זה. נשלול מהם נשק עצום. נשק פסיכולוגי עצום כמו ששללנו בצפון. זה נשק עצום. אני לא יודע כמה צבאית הוא כל כך גדול, אבל פסיכולוגית הוא דבר נורא. אז שללנו מהם. ופעם שניה, כן פגענו, לא השמדנו, אבל הראינו שאנחנו יכולים לפגוע במנהרות ההגנתיות שלהם בתוך עזה עצמה. וזה גרם להם, וכמובן פגענו במפקדים, במגדלים, בפיקוד ושליטה ומה שאתם רוצים. מבחינתם זה היה הלם. מה נשאר להם? תלול מסלול, זה מה שיש להם".
אין בטקסט הזה אף מילה סודית. אפילו נושא "הבינה המלאכותית" פורסם בהרחבה, גם השבוע, כשהתברר שזיהינו את דמותו של יחיא סנוואר במנהרה באמצעות הבינה המלאכותית. אגב, הטקסט כמובן עבר צנזורה ופורסם במלואו.
אז למה הזדעק יו"ר הכנסת והחריד שמיים וארץ בדרישה לפתוח תיכף ומיד בחקירה? זה פשוט: כי הטקסט הזה לא פוגע בבטחון המדינה. הוא פוגע בבטחון נתניהו. הוא חושף אותו במערומיו. הוא מסביר לנו, בקולו של נתניהו, שהוא אבי הקונספציה. המלך ניצב מולנו עירום ועריה, אז מנסים לתפוס את הילד שגילה את זה לציבור.
אגב אוחנה: האיש עמד מעל דוכן הכנסת כשר משפטים וחשף פרט מוכמן באיסור פרסום (תרגיל החקירה שנעשה בזמנו לניר חפץ) כאילו כלום. אגב נתניהו: מדובר באחד מגדולי המדליפים של העת החדשה. הוא עמד פעם מעל דוכן הכנסת ונופף במסמך "סודי ביותר" (אבל באמת), מסמך שטאובר, שעסק במו"מ הרגיש בין ישראל וסוריה, בעיתוי רגיש. הוא הסתתר מאחורי חסינותו. זאת, ועוד: נתניהו היה זה שבאמצעות אנשיו הדליף את המצגת הסודית ביותר שהציג צה"ל לקבינט במהלך מבצע צוק איתן. ההדלפה התבצעה במקביל לישיבת הקבינט. ציפי ליבני יצאה רגע לשירותים וגילתה, לתדהמתה, שצופי ערוץ 2 צופים באותה מצגת שהיא והשרים ראו הרגע בתוך חדר הקבינט.
למה הוא עשה את זה? כדי להסתתר מאחורי צה"ל במאמציו להמנע (שוב) מפעולה קרקעית בעזה.
כזה הוא האיש. שום דבר ממה שהוא עושה לא נעשה למען בטחון המדינה. מדובר בבטחונו שלו. אם הוא היה דואג למדינה, הוא לא היה משחרר את סנוואר, הוא לא היה מממן את סנוואר, הוא היה מורה לחסל את ראשי חמאס באחת משש הפעמים בהן שב"כ הציג לו את "תכנית העריפה", הוא היה מבין ומפנים את האזהרות שהוזהר במהלך ההפיכה המשטרית על כי הוא מחליש ומרסק את ישראל מבפנים.
הוא לא דואג לעם ולא דואג למדינה, אלא רק לעצמו. כך היה, כך יהיה.