מאבדים את הצפון: האם ישראל נמצאת על סף טעות גורלית?

לנוכח הנעשה בגבול הצפון, מתחשק לצרוח: "לא למדנו כלום?" הנה שוב, אנחנו שרק לפני ארבעה חודשים נשבענו שלא עוד, מבליגים, מכילים, מכנים את התרחבות מעגל הירי גם לצפת במונחים מעולם השרברבות כמו נזילה, זליגה, טפטוף ועוד - בשעה שברור לנו, אם להישאר במרחב הדימויים הזה, הוא שצריך להחליף את כל הצנרת.

למשך הרף עין היה נדמה שגם ממשלת ישראל מבינה את זה, שהוצאת התושבים מבתיהם והרחקתם מקו הגבול היא מעין תכנית פינוי-בינוי שבסיומה ישובו למציאות חדשה. ולא היא.

אבל בצפון יש לא רק מה שנראה על פניו כמחדל, אלא גם משל - לא רק על התנהלותה של ישראל, אלא על התנהלות המערב כולו, התנהלותו של כל מי שיש לו נכסים להפסיד.

לא מדובר בהרהור פילוסופי אלא בתגובה כמעט פבלובית של החזק והמבוסס, נוכח התגרות רצחנית מצד ארגון טרור. התגובה האמריקאית למשל, נוכח פגיעת "שלוחות" של איראן בחיילים של צבא ארה"ב, הייתה דומה להפליא: תוקפים כדי להראות שעשינו משהו, אבל נזהרים לא לדרדר את המצב לכדי מלחמה.

מה התוצאה? שאותה רצועת ביטחון, כפי שדורשת ישראל, נבנית כרגע לא בטח לבנוני נקי ממחבלים, אלא בתוך ישראל, בדמות יישובי הצפון הנטושים.

אם תרצו, אפשר להרחיב את היריעה הזאת גם אל מדינות אירופה, אלה שמבקשות לכפות עלינו כיבוי של הדליקה שפרצה בביתנו, כדי לשמור את המדורה בחצר האחורית שלהם על אש קטנה. למה? כי לך תגייס עכשיו את האזרחים שלך, שחיים חיי עושר נעימים, למאבק חסר פשרות נגד איום שאפשר להתעלם ממנו, לפחות לכאורה.

אפילו כישראלי קשה לבוא בטענות למערב השבע: האם אנחנו בעצמנו לא נהגנו באותו האופן בדיוק? החלנו, מחלנו, הבלגנו - ובעיקר שכנענו את עצמנו שאפשר להאכיל את המפלצת כך שתהיה שבעה ולא תטרוף אותנו.

הנעשה בגבול הצפון מלמד שלא רק שלא נהגנו באופן שונה בטרם ספגנו מהלומה שאין קשה ממנה, אלא שאפילו לאחריה, אנו מסוגלים לשנות את דרכינו רק בהקשר הנקודתי של עזה.

בהקשר של גבול הצפון אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו אגדות על אינטרסים בינלאומיים שסופם לרסן את איראן - וכפועל יוצא מכך את חיזבאללה, מטפחים אשליות על קיום של החלטות מועצת הביטחון (שפתאום אכפת לנו מהן...) ומקווים שהבעיה תיפתר ותאפשר את חזרת התושבים לבתיהם.

ייאמר מיד - כל תושב הצפון שישוב לביתו הוא אחד משניים: פתי גמור או שוטה מאוהב. פתי המאמין לכך שהמציאות הביטחונית אכן השתנתה או תבנית נוף מולדתו שאהבתו אליה מסנוורת אותו כך שלא יראה כי היא עלולה לפעור את פיה ולבלוע אותו, כפי שקרה למקבילו, תושב הנגב המערבי.

מצד שני, ישאל הספקן, מהי האלטרנטיבה זולת מלחמת חורמה? והרי מחירה של זו, מול חיזבאללה, עלול לעלות בחיי אלפי ישראלים, בחזית ובעורף - כי ברור לכולנו שכאשר נסראללה מאיים על 2 מיליון, הוא מתכוון שאת שמונת המיליון האחרים הוא יתקוף בהמשך (טווח הטילים המדויקים שלו מכסה גם את אזור המרכז. או בלשונו: "בעד בעד חיפה").

האם יש מנהיג מערבי בכלל וישראלי בפרט, שמסוגל להגיד לעמו: "אנחנו יוצאים עכשיו למלחמה שיהיו בה אלפי קורבנות, מפני שאם לא נעשה כן, נמצא את עצמנו בסבב שיגבה חיים של עשרות אלפים?".

לאויב אין את הדילמה הזאת. קחו את עזה לדוגמא: ככל שהולך ומעמיק התמרון הקרקעי מעל פני הקרקע ובמנהרות חמאס, אנחנו משתאים - מה היה קורה לו כל הממון ששימש את רשת קורי העכביש מופנה לרווחת הציבור? הרי עזה הייתה יכולה להיות עיר עשירה ומשגשגת!

אלא שזה בדיוק המלכוד: אידיאולוגיה מהפכנית, כזו שמציג האסלאם הקיצוני, לא רק שאינה שואפת לחיי רווחה (אלא אם כן אתה השליט) אלא דווקא להפך - לדלות שתגרום לקנאה כזאת שתעביר אדם על דעתו, כך שיביט מערבה (במקרה של תושבי עזה, מזרחה) ויאמין שכל השגשוג הזה הוא על חשבונו - ואין לו כל דרך להשיגו, אלא בנטילתו בכוח.

במשך שנים סברו - ועדיין סבורים - במערב, שאפשר לתקן את כל זה באמצעות הזרמת כספים שנועדה לשפר את תנאי החיים. גם בישראל סברו כך, אבל הבעיה היא שתנאי מקדים להזרמת הכספים צריך להיות שינוי המשטר, הז'רגון, החינוך ועוד, אחרת כל סנט שיועבר לידיו של ארגון דתי רדיקלי, יהפוך לעוד מטר של מנהרת טרור.

תגידו שיש בכך מידה מסוימת של פטרוניות? ובכן - נדמה שלפחות מהפוזיציה הכאילו-אינטלקטואלית הזאת הגיע הזמן להיפטר: יש מדינות שיצטרכו לבחור בין אימוץ חלק מכללי המשחק של המערב, לבין הכרות עם כלי הנשק המתוחכמים שלו. חד וחלק - ומי שחושב שיש להמשיך עם העמדת הפנים שלפיה החזק הוא בהכרח גם הרע, מוזמן להגיש מועמדות לנשיאות אוניברסיטת הרווארד.

לא רק במערב - בארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת קשה להסביר זאת לתושבים, אלא גם בישראל: ככל שנתרחק מזוועות ה-7 באוקטובר, יהיה קשה להסביר לישראלי תושב המרכז, שחי לו חיים טובים ונוחים, מדוע הפך ביתו מטרה לטילי החיזבאללה ועוד יותר מכך - מדוע נסוגה רמת חייו חמישים שנים לאחור, רק כדי שחקלאי מרכס רמים יוכל לעבד את מטע התפוחים שלו ושכנו הלולן ישוב לאסוף את הביצים.

רוצה לומר, קל לשאול מדוע לא עושים משהו רציני יותר בצפון, אבל קשה יותר יהיה לשלם את המחיר של מעשה שכזה. כדי לעשות מעשה יש צורך במנהיג שנהנה מאמון רחב מכלל הציבור, בממשלת אחדות רחבה יותר שמחויבת לניצחון - ולא למה שיבוא לאחריו.

מאשימים את נתניהו שאינו עוסק "ביום שאחרי"? ובכן, הוא עוסק רק ביום שאחרי! אולי לא במובן של מי ישלוט בעזה, אבל בהחלט בכל הקשור למי ישלוט בישראל.

נתניהו הציג עצמו לא מעט פעמים כמעריץ של צ'רצ'יל, אבל בכל פעם שניתנה לו ההזדמנות, נהג כצ'מברליין שיעדיף למשכן את מחר תמורת שקט היום. אולי זה מפני שהוא מכיר לא רק את גבורתו של צ'רצ'יל בניהול המערכה, אלא גם את מה שאירע לו עם סיומה: העם שהעריץ אותו על עמידתו האיתנה עד לניצחון, מיהר להראות לו את דלת היציאה. כלומר, לפחות במובן הזה, לא רק שנתניהו אינו מסוגל להיות צ'רצ'יל, הוא אפילו לא רוצה.

לו היה בממשלת ישראל גם מעט יושר, אזי אפשר היה לשאת היום מבט אל תושבי הצפון, להסתכל להם בעיניים ולהודות שאין פתרון מניח את הדעת: ישראל שמשוועת לחזרה לשגרה, לא מסוגלת לצאת למלחמה בצפון הארץ - כזו שתגבה מחיר יקר הרבה יותר מזה שגובה הלחימה בדרום (ואפילו אם נכיל את אובדן החיים, יש גבול גם למה שהמשק יכול לשאת על גבו).

הבעיה היא שאפילו האמת הפשוטה הזאת אינה כה קלה, כי כבר למדנו: במציאות המזרח תיכונית שלנו, כל הלוואה של שקט היום, ממשכנת כעירבון את העתיד.

במילים אחרות: חזרה למציאות הקיימת תוך שאנו מספרים לעצמנו שקרים על חיזבאללה שלא רוצה בהסלמה, על כוח רב לאומי שיבלום אותו ביום פקודה או על מעורבות בינלאומית שתבטיח שקט, אינן אלא אגדות שתפקידן להרדים אותנו, מתוך ידיעה שנתעורר לחלום בלהות, בדיוק כמו זה שאליו הקיצו תושבי עוטף עזה בבוקר ה-7 באוקטובר. האם אנחנו עד כדי כך עייפים?

הדילמה של ישראל היא אכזרית, היא בחירה בין רע לגרוע, בין הווה לעתיד - ואם זו לא מספיק רעה לכשעצמה, אי ההכרעה מניחה את ההחלטה לפתחו של האויב: כרגע למשל, רק נסראללה שולט בגובה הלהבות, רק הוא יחליט אם חילופי האש יתפתחו לכדי מלחמה של ממש - ובשכונה שלנו עושים כבוד למי שמחליט, גם אם עדיף לפי שעה להסתפק בעימות מוגבל עם ישראל.

אומרים שההישארות של המחנה הממלכתי בממשלה, משהו שעל פי הסקרים - מעוניינים בו רוב תומכי הרשימה הזאת, היא כדי לבלום את הציונות הדתית, קרי למנוע מהטירוף של סמוטריץ' ובן גביר מלהשתלט על קבינט המלחמה.

אלא שהנימוק צריך להיות בדיוק הפוך - ולא רק מפני שברור לחלוטין מי משפיע יותר על הממשלה היום (עיין ערך "המשבר" בין נתניהו לגנץ סביב החזרת המשלחת מקהיר. משבר יזום שנועד לשרת את שניהם: נתניהו מגלה נחישות כפי שתובעים מימינו ואילו גנץ שומר על פוזיציית האיש הטוב מול משפחות החטופים - משחק מכור של כאילו-עימות, שמתנהל על גבן של המשפחות הכי אומללות בישראל), אלא מפני שכדי להבליג, לא צריך ממשלה רחבה. להפך - ממשלה רחבה נדרשת כדי לצאת לקרב דווקא בשעה שהפיתוי הברור הוא לייצב את השגרה.

על פניו, הפתרון פשוט מאוד: הקמה של ממשלת חירום לפרק זמן שיהיה פשרה בין שאיפות ההישרדות הלא ריאליות של נתניהו לבין הרצון של האופוזיציה להקדמתן ככל האפשר. נניח לשנתיים. צירוף של יש עתיד וישראל ביתנו לממשלה על חשבון מפלגת הימין הקיצוני - לקואליציית מלחמה שתמנה קרוב ל-90 חברים, שהם שלושה רבעים מהכנסת - ואז ניהול המערכה מתוך מבט לא רק אל האויב, אלא גם אל חברינו ברחבי העולם, שיבינו בסופו של דבר, שאם גם הגורמים הליברליים בישראל התלכדו סביב המשימה הקרבית, אזי מדובר אכן באיום שאין לישראל שום ברירה אלא להסירו (מי יודע, אולי נוכח נחישות ישראלית שכזאת חלקם יצטרף למאבק לחיסול האסלאם המהפכני?).

מה הסיכויים שזה יקרה? לא רבים. זהו רוביקון שנתניהו פשוט לא מסוגל לחצות: הוא יעדיף למשכן את עתיד ישראל כדי להבטיח את ההווה שלו, מאשר לסכן את עתידו הפוליטי למען מה שמוכרחים לעשות עכשיו. ממש כפי שנהג, ובכן - לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו.

מה כן יקרה? הלחימה בדרום תסתיים בתוך כמה חודשים וכפועל יוצא מכך תדעך גם המלחמה בצפון. ישראל תבגוד שוב בעצמה ובמקום לדבר ערבית, תבכר לנהוג כמדינה מערבית:

התושבים יתומרצו כדי לשוב לבתיהם, הגליל יוסיף ליהנות מתיירות פנים מפותחת, בני גנץ יישא עוד נאום נאיבי על פריחת הכלניות ו... אבוי לזוועה: הגרסה הצפונית של ה-7 באוקטובר תהפוך משאלה של "האם?" לשאלה של "מתי?".