ארבעה חודשים אחרי "שברחנו" מביתנו בשדרות, טרם מצאנו את הזמן להתאבל על כל הקורבנות מה-7 לאוקטובר. אני באופן אישי איבדתי חברים רבים משדרות, ואם לא די בכך גם האחיינית שלי מור גבאי הי"ד נרצחה באותה השבת הארורה.
מאז השבת השחורה אנחנו תושבי שדרות מפוזרים ברחבי הארץ. הרוב הגדול נמצא באילת, שם שהו כעשרת אלפים תושבים עד לפני שבועיים שלושה. כיום יש שם בערך 6,000 תושבים. הרבה חיפשו את הדרך חזרה הביתה למרות כל הטרגדיה. חלקם מצאו דירות באזורים מחוץ לשדרות. שאר התושבים נמצאים בים המלח, ירושלים, תל אביב ועוד ערים במרכז והשרון.
כולם פגועים נפשית. יש כאלה שמודעים לכך, ויש כאלה שטרם הבינו את מצבם. רוצים להאמין שצה"ל יחזיר לנו את הביטחון לאחר שהופקרנו בצורה פושעת וקשה. אני מנסה לשכנע את עצמי להיות אופטימי, ולהאמין שהביטחון יגיע אלינו אחרי 23 שנים שבהן סבלנו ללא הפסקה.
לכל הכתבות בפרויקט "קול העוטף"
קשה לי מאוד עם הניסיונות לעצור את הלחימה, ועוד יותר קשה שהנשיא האמריקני, שתמך בחיסול חמאס, עושה עכשיו הכל כדי לעצור את הלחימה. דווקא כאן אני רוצה לשבח את העמידה האיתנה של ראש הממשלה נגד עצירת המלחמה בדרך למוטט את חמאס. אינני מנקה אותו מהאחריות של המחדל, אבל שמח שאדם בעל ניסיון כמו שלו מחזיק את ההגה בזמן המלחמה. כל ההפגנות של השמאל הקיצוני פוגעות בצה"ל וזה מחליש אותנו מאוד. הפעולה המוצלחת לשחרור החטופים מוכיחה שזו הדרך להשיב אותם הביתה. אסור לנו להיכנע להצעות ההזויות לשחרור אלפי מחבלים רוצחים לחופשי והפסקת הלחימה. המשוחררים של היום הם הרוצחים של המחר. ספגנו את זה על בשרנו ודי לנו.
בימים אלו מדברים על חזרה הביתה לשדרות, וזה בסדר. יש תושבים שלא מסוגלים לחזור וזה מובן מאליו ולכן המדינה מאפשרת עד יולי. יש תושבים שהבריאות שלהם זה השגרה, ולכן זה מובן שהם חוזרים הביתה. אני רואה את עצמי חוזר הביתה, כי השורשים שלי מיום הולדתי בשדרות, ואני מחובר מאוד למקום למרות כל הטרגדיה, הפחד וההלם ממה שעברנו. אני לא רואה את שדרות חוזרת למצבה הקודם, הרבה דברים ישתנו ותהליך השיקום יהיה ארוך מאוד. מה שכן מקווה שכוחות צבא וביטחון יעטפו את העיר בזמן הקרוב, זה יתן הרבה ביטחון וכוח לתושבים שחזרו ויחזרו. בתקווה לימים טובים יותר!
הכותב הוא תושב שדרות ועורך המקומון דין וחשבון