על פי ניתוח של המודיעין האמריקני מאמצע דצמבר, חיל האוויר הטיל יותר מ-29 אלף פצצות על עזה מאז 7 באוקטובר. התקשורת הבינלאומית נאחזה בנתון הזה כסמל להרס חסר התקדים שזורעת ישראל בעזה. אבל המספר הזה הוא גם קריאת השכמה ביטחונית. בהנחה שהפצצות אינטנסיביות מסוג זה אכן נחוצות בכדי להתמודד עם תשתיות הטרור של חמאס, מתבקשת השאלה: עד כמה אנו בטוחים שחימוש בסדר גודל כזה יעמוד לרשותנו במלחמה עתידית?
בפועל, זו לא רק שאלה ישראלית. הלחימה בעזה, על אף מאפייניה היחודיים, היא בסך הכל המחשה טרייה לקצב המסחרר של צריכת התחמושת במלחמה המודרנית. זה ודאי נכון באשר ללחימה בצבאות טרור: בשנת 2016 הטילה ארה"ב יותר מ-24 אלף פצצות על סוריה ועיראק במערכה נגד דאעש. אבל גם המלחמה הקרקעית המודרנית מתבררת כבולען תחמושת. מלחמת רוסיה-אוקראינה היא הדוגמה הבולטת מן השנים האחרונות. כבר בשלהי 2022, עוד לפני שמלאה שנה לפלישה, נאלצו הרוסים לפתוח מחסני חימוש מיושן ולפנות לאיראן ולצפון קוריאה על מנת לעמוד בקצב הירי הארטילרי. האוקראינים, מנגד, תלויים מן הרגע הראשון באספקת אמצעי לחימה מן המערב. עד כה סיפקה ארה"ב לאוקראינה יותר מ-2 מיליון פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, 1.8 מיליון כדורים בקוטר 25 מ"מ, ו-400 מיליון כדורי רובה ורימונים. זאת בנוסף למערכות נשק מתקדמות, כמו רקטות ארוכות טווח וטילי נ"מ ונ"ט, שהן חיוניות למאמץ המלחמה.
בשעה זו נשואות העיניים בקייב אל עבר וושינגטון, שם מעכב הקונגרס החלטה על חבילת סיוע נוספת בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים. אולם גם בהיעדר מחסומים פוליטיים, קצרה ידה הנדיבה של ארה"ב מלספק את מלוא צרכיה של אוקראינה. בדצמבר 2022 חשפה ראשת סוכנות הביון הלאומי האמריקאי אווריל היינס שאוקראינה גמרה חמש שנות ייצור של טילי נ"ט מסוג Javelin בעשרת החודשים הראשונים למלחמה. הפער בין היצע לביקוש לא מתמצה בחימוש מתקדם. ארטילריה היא דוגמא מובהקת. באביב 2023 עמד קצב הצריכה של צבא אוקראינה על 6,000 עד 8,000 פגזי 155 מ"מ ביום, בעוד קצב הייצור האמריקאי עמד על כ-15,000 בחודש. מאז אמנם הגבירה ארה"ב את קצב הייצור, אולם גם כך הצפי הוא לקצב ייצור של לא יותר מ- 100,000 פצצות בחודש החל מאוקטובר 2024. כלומר, הכוחות הארטילריים של ארה"ב ובעלות בריתה תלויות כמעט לחלוטין בתפוקה של מפעל אחד בפנסילבניה.
בינואר 2023 ביקש הממשל מישראל להעביר כ-300 אלף פגזי ארטילריה מימ"חים אמריקאים הממוקמים בארץ לאוקראינה. כעת ישראל זקוקה למלאים אלה בעצמה. ועוד לא דיברנו על טמירים ל"כיפת ברזל", חימוש וחלקי חילוף למטוסים, פגזי טנקים ועוד. אין צורך בסיווג ביטחוני כדי להסיק שהתלות הצבאית של ישראל בארה"ב היא כמעט מוחלטת. אזרחי ישראל לא ישכחו לעולם את עמידתה האיתנה של ארה"ב לצידם בשעתם הקשה. הרכבת האווירית, נושאות המטוסים, הביקור הנשיאותי—כל אלה ייכנסו לדברי הימים כעדות מוחשית לעומק המחויבות האמריקאית לישראל. אבל דווקא ההקלה העצומה נוכח התייצבותה של ארה"ב לצדנו מחייבת אותנו לבחון מחדש עוד קונספציה, זו שלפיה לעולם נוכל לסמוך על אספקת נשק מארה"ב.
הטלת הספק מחויבת משלושה טעמים מרכזיים. ראשית, גם כאשר מדובר בידידה הטובה והמחויבת ביותר—וקשה לחשוב על נשיא אוהד יותר מג'ו ביידן—תלות היא תלות. ויש לה מחירים. כאשר מזכיר המדינה נוחת בארץ בזמן מלחמה עם רשימת דרישות, ברקע מרחף האיום האפשרי בעצירת אספקת חימוש החיוני להמשך הלחימה. חופש הפעולה של ממשלת ישראל בהכרח מצטמצם. זה היה נכון תחת נשיא רפובליקני ב-1973 וזה נותר נכון תחת נשיא דמוקרטי ב-2023. שנית, גם המעצמה החזקה בתבל, "ארסנל הדמוקרטיה", כאמרתו הציורית של הנשיא פרנקלין רוזוולט, לא תוכל תמיד לספק את מלוא צרכיהן של בעלות בריתה - גם לו חפצה בכך. פעם אחת בגלל צרכיה שלה, ופעם שניה בגלל הצרכים המתנגשים של בעלות בריתה.
הסיבה השלישית להטיל ספק בקונספצית "הדוד מאמריקה" היא שהמשך תמיכתו של הדוד באחיין היהודי איננה מובנת מאליה. סקר מדצמבר מצביע על עליה מדאיגה באחוזי התמיכה של צעירים אמריקאים בחמאס ובפלסטינים. המפלגה הדמוקרטית כבר חצויה באשר לתמיכה בישראל, עם אגף פרוגרסיבי גדול החש ניכור גובר כלפי ישראל ומדיניותה וקולות מתגברים לצמצם את התמיכה בישראל. בעוד שאצל הרפובליקאים הולך ומתבסס אגף בדלני משמעותי, שעלול להפנות את עורפו לישראל, לאוקראינה ולבעלות ברית אחרות בעתיד הלא רחוק.
האמת צריכה להיאמר: אין לישראל תחליף לברית עם ארה"ב. אף על פי כן, אחרי המלחמה, בין השאלות שחייבות להישאל היא זו: האם יש דרך לצמצם את תלותה הצבאית של ישראל באמריקה? הנה רעיון אחד. ישראל לא תוכל לשאת בעצמה את עלויות הקמתו של מערך ייצור תחמושת עצמאי, ודאי לא כזה שיענה על כל צורכי צה"ל במערכה עתידית. אולם ישראל איננה לבד. כבר ראינו: אוקראינה נמצאת באותה הסירה. ולא רק היא. כשפנתה ארה"ב לממשלת ישראל בינואר 2023 בבקשה לפתוח את מחסני החירום עבור אוקראינה, היא הפנתה בקשה דומה לדמוקרטיה מאוימת נוספת: דרום קוריאה. הנשק הגרעיני של צפון קוריאה גורף לרוב את הכותרות, אבל האיום המיידי שמציב קים ג'ונג און הוא בדמות 6,000 קני ארטילריה המכוונים על העיר סיאול ומסוגלים, לפי הערכות, להרוג עשרת אלפים אזרחים בשעה הראשונה למלחמה. אך לא בכך מסתיימת רשימת האחים לצרה. חשבו על יפן, על טיוואן, וכן, גם על סעודיה. רק שש המדינות שהוזכרו כאן מייצגות תל"ג מצטבר של למעלה מ-8 טריליון דולר. מה מונע מהן לבנות מערך ייצור ביטחוני משותף, משלים לזה האמריקאי, בו כל אחת תתרום את חלקה ותזכה להינות מפירות ההשקעה המשותפת בשעת משבר?
אפשר לקוות שארה"ב תמשיך למלא את תפקידה ההיסטורי בתור ארסנל הדמוקרטיה. אפשר להוסיף ולקוות שתמשיך לשמש משענת איתנה למדינת ישראל לעשורים רבים. יש לעשות הכל כדי שכך יהיה. אבל אסור להמר על כך. הגיע הזמן שישראל תכנס את בעלות בריתה של ארה"ב סביב שולחן אחד כדי לשבור את הראש איך מצמצמים את התלות המשותפת בדוד מאמריקה.
הכותב הוא סגן הנשיא לאסטרטגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומחבר הספר "שנית לא תיפול: איך ישראל תשרוד במזרח תיכון גרעיני"