מתעוררת באור ראשון להודעות בכל מדיה אפשרית וחוששת להביט, למודת ניסיון עצוב וכואב מבקרים כאלה. לבסוף, הסקרנות גברה ואני מציצה לתוך הטלפון, רואה וקוראת שוב ושוב את הבלתי יאמן, את הלא נתפס- פרננדו ולואיס משוחררים, חיים, בריאים בישראל.
הלב קופץ ומחבק את קלרה ובנות המשפחה, הנפש יוצאת לילדים ולנכדים שזכו בחזרה בסבא לואיס ובדוד ננו. איזה מנעד רגשות מטורף, איזו כמיהה ותקווה, איזו תחושה שפתאום זה אפשרי. בתוך סבך הטלפונים הלב נודד אל משפחתו של ליאור רודאיף, תושב ניר יצחק שעדיין שבוי וגורלו לא ידוע. הלב רוצה להאמין ולקוות שעוד רגע נשמע בשורה טובה גם עליו, ציפייה.
לכל כתבות "קול העוטף"
החברים מהאזור שעוד שם שבויים- הצעירים, הזקנים, הילדים, שכבר הפכו להיות חלק ממני בחודשים האחרונים, פתאום הכול נראה מושג, תמונותיהם בראשי, ואני נאחזת בתקווה. כמה חסרה לנו תקווה בימים אלה, ופתאום כשהיא מגיעה נזכרת שהרגש הזה קיים.
במלון בעיר הדרומית בישראל, בחמימות היום שעולה מדמיינת סוף טוב, בו קהילות יוכלו לשוב לבתיהם בשלום ובבטחה, מדמיינת תמונות ניצחון קטנות בתוך הסבל הזה, בו מצולמות משפחות שלמות מחובקות על ספה. איזו תקופה משוגעת, תקופה בה נשמטו לנו כל עובדות הקיום, נתונים לחסדים של אחרים בבית מלון שהוא לא תחליף לבית.
בחדרים קטנים לומדים לחיות מחדש, הגוף הפיזי מסתגל והנפש עדיין מפורקת. בגיחות נדירות לתל אביב מבינה שנורמליות קיימת, שהחיוך הוא לא מתנה רגעית… והיום עובר וחולף לו, הלוואי שימשיך להיות טוב, הלוואי שהחרדה לא תשתלט שוב, הלוואי שאחד לא ישלם בחייו בשביל המובן מאליו- לחיות פה במקום הזה.
ואז נזרקת שאלת השאלות, האם תחזרי? האם תחזרו?
ואי אפשר לענות, אי אפשר להתקדם הלאה כשהכל עדיין בוער וכואב, שהמרחב הירוק שחור מענני המלחמה שעדיין מתחוללת בבית שלנו, כשעדיין לא כולם שבו. יש חובות שעדיין לא שולמו לנו, שעדיין לא שילמנו. אני מצפה שההנהגה תישיר מבט ותאמר, כשלנו, אנחנו אחראים, אנחנו נהיה אתכם בכל שתבחרו.
אני מצפה שנוכל להביא לקבורה את האנשים שכל כך אהבנו וכל כך אהבו את הבית הזה. אני רוצה לעמוד מעל קבריהם של טל חיימי ז"ל ואורן גולדין ז"ל חבריי ושותפיי, ולאחל להם שינוחו על משכבם בשלום, לדעת שגופם שם באדמת המקום שלהם ושלנו. לאהוב את היתומים והאלמנות שעדיין לא מצליחים למצוא מנוחה לנפשם והמשך לחייהם. זוהי חובתי וזהו חובי, זוהי חובתם וזהו חובם של המנהיגים וחובתה של המדינה. ביום שבו כולנו נפדה את החוב נוכל לחשוב על המחר, נוכל לקוות לו.