הרחובות ריקים מאדם, קולות טלוויזיה או רדיו פתוחים עולה מחלונות הבתים, המעטים שלא התאפשר להם להתענג עוד שעה קלה בבית אל מול המסכים, מחייכים זה לזה ברחוב. לשם השוואה, אפשר להיתלות באילן הגבוה ביותר בזיכרונם של הקוראים הוותיקים: רוח אנטבה שרתה על הבוקר הזה.
לפעמים נדמה שהציפיות שלנו מצה"ל הן כמעט לא הגיוניות: את המלחמות שלנו אנחנו דורשים בפורמט החד-פעמי של מלחמת ששת הימים ובמבצעים המיוחדים אנחנו מצפים לשיא, לקו המתוח בין אביב נעורים למבצע יהונתן.
כל זה עומד בסתירה כמובן לצה"ל שאנו מכירים היטב מהשירות הסדיר ומהמילואים, העייף, המגושם, המסורבל - ולפעמים גם הלא-חכם. ובכן, אם נאהב להודות בכך או אם לאו, שניהם אנחנו.
אבל בבוקר הזה התעוררנו על הצד הטוב, הצד המתוחכם, הצד החכם, הצד השמח, זה שגורם לנו לתחושת גאווה והתעלות, שמהר מאוד תיפרט לפרטי המבצע: אילו יחידות השתתפו בו, מה בדיוק קרה שם, איך פגש המודיעין את היכולות המבצעיות ברמה הטובה ביותר - הו, כמה שהיינו זקוקים לבוקר אחד שכזה!
אפילו תא"ל הגרי, האיש בעל פני הפוקר והדיקציה הבלתי אפשרית, מתקשה להסתיר את החיוך. הוא שומר כמובן על ארשת רצינית, אבל פניו קורנות, ממש כך - כפני כולם הבוקר.
תנו לנו להתענג לרגע על הבוקר הזה
הרגע הזה לא מתקיים בחלל ריק כמובן, אלא עם שני חללים מסיירת מגלן שנפלו אתמול בקרבות, הוא לא משכיח את העובדה שממש כמו שאמר דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי: "2 משפחות התעוררו לבוקר חדש שבו זרחה השמש, 134 משפחות עדיין מצפות", אבל לרגע אחד אפשר לחבק את ה"יש", משהו שכל כך קשה לנו לעשות.
היחסים שלנו עם צה"ל הם מורכבים, כבר אמרנו: אנחנו נכספים לרוח אנטבה, הקרביים שבינינו זוכרים את הרעות מימי השירות, אבל בתכל'ס יודעים שצה"ל משקף גם את הצדדים הפחות מחמיאים באישיות שלנו.
גם בבוקר הזה צריך לזכור ולהזכיר: צה"ל מתקן הבוקר אך מעט מהפדיחה הגדולה בתולדותיו, משבירת השמירה שאפשרה בכלל את האסון הזה, שחלק ממנו התבטא במספר חטופים לא נתפס, לצד מספר קורבנות בנפש ששובר כל לב.
בעצם, אתם יודעים מה? כל זה ברור ומובן מאליו, אבל חכו אתו רגע, תנו לנו לחבק ולו לבוקר אחד את השמחה, להרגיש חלק ממשפחת מרמן ומשפחות הר, להתרגש, להעריץ את צה"ל לשיר "לחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה" - רגע לפני שנחזור לרטון, בצדק, על כל מה שמקולקל.