כולם מדברים על "היום שאחרי". הכוונה היא כמובן לעזה. אך עזה - כבודה במקומה מונח, כמו גם דרום לבנון - הייתה ותהיה ביום שאחרי מה שהייתה ביום שלפני: סוגייה ביטחונית. סוגייה שההתמודדות עימה תדרוש צבא ראוי ומסוגל; מנהיגות שתיטיב לומר אמת לאזרחיה; ובעיקר חברה בעלת אתוס רחב של קיום דיאלוג, רעות, תקווה, הקרבה, שותפות ו... כן, ישראליות.
כולם מדברים על היום שאחרי בעזה, אך אף מילה לא על היום שאחרי בישראל. אם תיוותר ישראל ב"יום שאחרי" מה שהיתה ב"יום שלפני", קרי - ישראל ללא ישראליות - אז לא עשינו כלום. וזה מה שיהיה אם יקודם חוק הגיוס המוצע. בהבטחה. שנה אחר שנה מתקדמת ישראל לעבר רוב של אזרחים חסרי אתוס ישראלי. זרמי החינוך שבהם מתחנכים רוב תלמידיה בכיתות א' מנוכרים לאתוס הציוני, שלא לומר הליברלי, והמודרני. ואין צורך לדבר באופן תיאורטי - אנו מדברים על הרחוב החרדי. כיום בצה"ל, מספרם של מי ששפת אימם ערבית (דרוזים, בדווים, ארמים) גבוה פי כמה ממי ששפת אימם יידיש (חרדים - שמספרם אנקדוטאלי).
ילדי הרחוב החרדי הם קורבנות השיטה הנוכחית, המפרנסת את עסקני המוסדות, את נציגיה בכנסת, ובעיקר את ראשי הגושים השואפים להנהיג את המדינה. אלה - ראש הממשלה המכהן ומי שמעוניינים להחליפו - רואים בח"כים החרדים את מה שכיניתי "פוטנציאל החבירה הקואליציוני". הם לא יעזו להכריז כי בכוונתם "לשבור" את הסיפור, ולשחרר את המוני החרדים מ"כלא הבערות" שנכפה עליהם לעבר התערות בחברה הישראלית.
כל אחד מהם (נתניהו, לפיד, גנץ) משוכנע כי ברגע שרק יבהיר כי זה חלק ממצע הבחירות שלו - "הצד השני" יבהיר לחרדים כי הוא, לעומתו, יאפשר להם לעולמי עד את "הגטו מן הישראליות המאיימת", ויהפוך כך לתמיד לראש ממשלת ישראל. אין צורך להכביר מילים על העוול המשווע בחוק הגיוס בכל הקשור לדיפרנציאליות שבהקרבה, האובדן, הנפילה בשבי או כל יתר מרכיבי אובדן החירויות שהוא משעתק. על כך נאמרו די מילים.
גם על אי התוחלת שבגיוס בכפייה נכתבו אלפי טורים ובצדק. הפתרון הוא במקום אחר: תקציבי. אל למדינת לאום לתקצב מוסדות שבהגדרה מחנכים להסתגרות והתנכרות לאופיה הלאומי ואשר "הצלחתם" היא בהרחקת תלמידיהם מקיום חובותיהם הלאומיות שלה. פרדוקס שכזה לא קיים בשום מקום בעולם. אזרח מעוניין שלא להתגייס? יכול וגם רשאי כפרט. מוסד מתקיים מכספי מדינה הודות לכך שפוטר את תלמידיו למלא את חובותיהם כאזרחים? שהרי תיקצובו הוא פר תלמיד שלא מתגייס, וכל אחד מהם זוכה לכספים חודשיים - טירוף שלא נשמע. שלא לדבר על ההגיונות המועברים במוסדות אלו ביחס לנדבכים אחרים (שלטוניים, מגדריים, משפחתיים, מדעיים ועוד). לשם יש לכוון את השינוי.
התביעות מבג"ץ כמו גם מנציגי מפלגות לגייס בכפייה את החרדים נענו בשלילה. ובצדק. את השיח יש לשנות: יש לתבוע מבג"ץ (ומנציגי המפלגות הציוניות) לא לאפשר מצב שבמסגרתו ישראל מתקצבת מוסדות עוינים לישראליות, ושהצלחתם תלמידים המתנכרים לחובותיהם הישראליות. הדבר לא רק יאפשר לחוק הגיוס להתבטל מעצמו, אלא ישחרר אלפי נערים ונערות חרדים וחרדיות, המשוועים לחבור לישראליות, ולא עושים זאת רק מפחד הנהגתם הדורסנית. זו מחזיקה בהם לא כגדולים, בתורה אלא כמי שמהווים "ראשים" הרשומים במוסדותיהם לטובת תקצוב, כמו גם מי שחווים בהם אינדוקטרינציה מפני הישראליות, והופכים שם לעדר מצביעים לטובת מפלגות הבערות. חוק הגיוס המקודם הוא אבן נגף בפני בניית הישראליות הנדרשת ב"יום שאחרי".
הכותב הוא פרופ' במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים ובביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר אילן