"שדרות זה בית, שדרות זה לב" זה משפט שהולך איתי הרבה שנים, ומייצג את מה שאני חושב ומרגיש לגבי העיר שלי. את המשפחתיות של העיר שדרות אפשר להרגיש גם בביקור קצר, כפעיל חברתי שנלחם רבות למען רווחת הכלל נחשפתי פעמים רבות ללב החם בעיר ולאכפתיות של התושבים.
לכל כתבות "קול העוטף"
בימי שישי בבוקר הייתי נהנה לצאת לקניות וטיול בעסקים בעיר, לפגוש את כלל התושבים שרובם המוחלט גם חברים שלי, כאלו שגדלנו יחד וגם כאלו שהצטרפו בהמשך הדרך והפכו חלק בלתי נפרד. אף אחד לא הכין אותי למצב בו אסתובב בוקר שישי בעיר ולא אריח את ריח הבישולים ולא אפגוש את כל המכרים, לא אשמע את המוזיקה המשמחת מכל רכב או בית שעוברים לידו. החוויה של שישי בבוקר התחלפה באווירה קודרת של שקט שמחריש את האוזניים - עסקים סגורים, רחובות ריקים והסוכות שנשארו ומסמלות עבורנו את היום בו הזמן נעצר מלכת.
המראות האלו בעיר הציפו בי תחושות קשות ושאלות רבות - מה לעזאזל קרה לנו? רובנו עדיין לא מעכלים איך בני עוולה חדרו לבית שלנו, לעיר האהובה, ורצחו באכזריות אנשים יקרים לכולנו. איך ברגע אחד נאלצנו לברוח כמו פליטים בארצנו, להיזרק במלונות, להיקרע לחתיכות שכל אחת במקום אחר - אילת, ים המלח, תל אביב, הרצליה.
שלא לדבר על הילדים שלנו שנעקרו מהבית שלהם, מהחברים, מבתי הספר וצוותי החינוך היקרים ובין רגע נאלצים להסתגל למשהו אחר, שונה ורחוק מכל מה שהם מכירים. שנת לימודים שהתפספסה, ואף אחד לא מדבר בכלל על איך משלימים את הפער הלימודי שנגרר עוד מתקופת הקורונה לילדים שכרגע לא פנויים רגשית ללמידה.
הימים עוברים ושום דבר לא חוזר להיות כמו שהיה. תחילה, חיינו על ימים קצובים, מתעדכנים בדריכות מול הטלוויזה אם חוזרים לתופת או נשארים עוד כמה ימים. לאט לאט הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, ומצאתי את עצמי נודד ממלון למלון לפגוש את השכנים, החברים והתושבים היקרים. ראיתי את הצער בעיניים שלהם, את הקושי של המשפחות לחיות בחדר במלון. את הכמיהה לאוכל של בית ולדברים הקטנים ביותר, שפתאום הפכו להיות מאוד משמעותיים, כמו מכונת כביסה, סיר פסטה או דגים וכל דבר שרק יזכיר את הבית.
הרי מהו בעצם בית? המקום הבטוח של כל אחד, המבצר הפרטי שלנו. תחושת החוסר ודאות הוסיפה גם היא לתסכול הרב שחווינו, ושוב "שדרות זה בית, שדרות זה לב", אבל כבר תקופה שאין לנו בית - והלב שלנו שבור. בתוך כל הכאוס הזה הממשלה לוחצת שנחזור הביתה, איך אפשר לחזור? מי יכול להבטיח לנו ש-7 באוקטובר לא יחזור במספרים אחרים? הרי אותה מערכת ביטחון כושלת, שלא ידעה לזהות את האיום למרות כל ההתראות ויצאה בכותרות "החמאס מורתע", היא אותה מערכת שאומרת לנו "אפשר לחזור" - ומי יכול לסמוך ולהאמין במערכת הזו שוב?
האיום לא הוסר, החטופים לא חזרו, קולות הנפץ מעבירים גלים על העיר, וכמובן "טפטופים" של צבע אדום שלא פוסקים ומחזירים אותנו ליום השחור הזה. עיר בפוסט טראומה. החיים בשדרות זימנו לנו טראומות לא מעטות, שחלקן אף ניזון מטראומות קודמות והן גרמו לפצעים הישנים להתעורר ולהתעצם. תחושה של הפקרה חוזרת, הפקירו אותנו ואת ילדינו במשך שנים רבות ועכשיו עושים זאת שוב, גם אחרי שעברנו שואה. האם תיתכן מציאות שבה החיים בשדרות ובעוטף יהיו מלווים בתחושת ביטחון? האם ה"טפטופים" יפסיקו ותזרח כאן שמש שתייבש את הדמעות? זה עכשיו או לעולם לא.
איש חכם אמר פעם "מה שרואים מכאן לא רואים משם". אני מזמין את מקבלי ההחלטות להעביר את היקרים להם להתגורר בעוטף להבין מה זה חיים ב-15 שניות, ואז ורק אז, להסתכל לנו בלבן שבעיניים ולבקש מאיתנו לחזור.
מתפלל להשבת החטופים במהרה, ולחיסול ארגון הטרור חמאס-דאעש.
הכותב מתמודד למועצת העיר שדרות בבחירות המוניציפליות הקרובות