ב-7 באוקטובר, מדינת ישראל כולה התעוררה לסיוט בלהות. התעוררנו לקול אזעקות, ודיווחים על חדירה של אלפי מחבלים ליישובים. בימים הראשונים רבים עוד לא הפנימו את גודל האסון, אזרחי ישראל הרגישו חרדה קיומית, הייתה תחושה שמדינת ישראל עומדת בפני קריסה. מצאנו את עצמו במחדל הביטחוני הכי גדול שחווינו מאז הקמת המדינה.
אולם, למרות ההלם הראשוני, תוך שעות בודדות ילדינו הגיבורים והגיבורות הוקפצו מביתם וחלקם אף התנדבו בכדי להגן על המולדת, כל זאת מבלי לחשוב פעמיים, תוך שהם משאירים הורים, בני ובנות זוג וילדים דואגים בבית. הם נרתמו למשימה באומץ וגבורה שאין לתאר, באמונה במשימה להחזיר את החטופים שנלקחו מביתם בברבריות בלתי נתפסת.
אזרחי ישראל הראו גדלות נפש, כל אחד נרתם בדרכו שלו על מנת להביא לניצחון במאמץ המלחמתי. משפחות רבות פתחו את ביתם בכדי לקלוט אזרחים שפונו מהצפון ומהדרום, גברים ונשים בכלל הגילאים התחילו להתנדב בחקלאות, אנשים יצאו לתרום דם בהמוניהם, תוך מספר שעות החלו גיוסי תרומות, לחיילים, למפונים ולשאר הנושאים. נשים מהמגזר החרדי בישלו ארוחות חמות ללוחמים וללוחמות בשטח, גברים התנדבו לארגוני ההצלה השונים, בהם זק"א ועשו עבודת קודש כתף אל כתף, כל החברה נרתמה יחדיו למען המדינה.
עם הזמן שעובר והלחימה שנמשכת, הגיע העת להגיד שחייבים שינוי במערכת. החודשים האחרונים הוכיחו לכולנו שאנחנו הרבה יותר חזקים כאשר אנחנו מאוחדים. מדינת ישראל של שנת 2024 לא תוכל להמשיך ולהתקיים כפי שהתקיימה עד כה.
המצב הביטחוני טומן בחובו שינויים רבים, הן בפן הביטחוני והן בפן החברתי. העובדה כי מדינת ישראל מאוימת ממספר גזרות שונות היא לא חדשה, אך לצערנו הגיע הרגע בו אנו מתמודדים עם כלל הגזרות במקביל. בכדי לצלוח את המערכה הזו ואלו שעוד יגיעו, עלינו להגדיל את כוח האדם בצה"ל ובארגונים השונים שתומכים בו, בצורות כאלו ואחרות. במערכת הביטחון כבר מדברים על הארכת שירות הסדיר של משרתי החובה, מדברים על העלאת גיל הפטור של המילואימניקים, מקצרים שנות שירות ומקדימים גיוסים של מכינות וישיבות הסדר, אך זה לא מספיק.
בשביל להיות צבא חזק ואימתני, עלינו להגדיל משמעותית את כוחנו גם בשגרה. לצורך כך, הגיע העת לשלב מגזרים נוספים, כך שגם הם יישאו בנטל. מעבר לעובדה שזו זכות ענקית לקחת חלק במערכת הזו, שכל תפקידה היא להגן על כל יושבי הארץ. אנחנו פשוט לא נוכל להמשיך ולהתמודד עם האתגרים הרבים שעוד לפנינו בלי קידום צעדים משמעותיים אלו.
השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היום, היא כיצד מדינת ישראל תמשיך ותתקיים במצב הנוכחי? אני יודע ששנים אנחנו מדברים על נושא השוויון בנטל ולא מצליחים להגיע לעמק השווה. יש כאלו שמתחמקים מזה בטענה שזו סוגייה "מורכבת", "בעייתית", "שנויה במחלוקת", "קיצונית" ועוד. אבל אנחנו חייבים להכריע.
נכון, כולנו הרגשנו בחודשים האחרונים בשינוי שהתחיל מלמטה, דווקא מהחברה החרדית, אבל לצערי זה לא מספיק, זה לא בסדר גודל מספיק משמעותי ולא לאורך זמן. גם ההנהגה צריכה להבין את גודל השעה. זה צריך לבוא לידי ביטוי בחובת שירות צבאי או אזרחי לכלל אזרחי המדינה. מדינת ישראל לא יכולה להמשיך ולאפשר לעצמה מצב של קידום מדינה בתוך מדינה.
כל צעירה וצעיר בגיל 18 - יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי וצ'רקסי חייבים לעשות שירות צבאי או אזרחי חובה.
השינויים שאני מדבר עליהם צריכים לבוא לידי ביטוי גם בעניין התקציבים הממשלתיים, צריכים להיפטר מהמונח "כספים קואליציוניים", כלל התקציבים צריכים להיות מנותבים לתכניות לשיקום ופיתוח של החברה, הכלכלה וכמובן הביטחון. אי אפשר להמשיך ולפזר כסף מהמסוק בעוד עסקים של אנשי מילואים נסגרים על ימין ועל שמאל ונשות המילואימניקים מפוטרות מהעבודות שלהן, כי כל המשפחה נרתמה להגנה על המדינה.
הגיע הזמן להפסיק את הדחיות בטענה שאחרי המלחמה דברים ישתנו. את ה"אחרי" צריך להביא ל"עכשיו".
עכשיו כולם צריכים לקחת חלק במערכה. לא ייתכן שיש אימהות שלא ישנות בלילה בדאגה לילדיהם שכבר מעל מאה ימים נלחמים בצפון, בדרום, ביו"ש ועוד, שנשות מילואימניקים מגדלות חודשים לבד את הילדים תוך תפעול כלל מטלות הבית והעבודה, שילדים לא רואים את האבות או האימהות שלהם חודשים, כי אין מי שיחליף אותם במערכה וייתן יד, שאנשים נעדרים מהעבודה חודשים רבים ולצערנו חלקם גם מאבדים את הפרנסה, בעוד אחרים חיים חיי שגרה.
האחריות לקידום חברה מתוקנת, חוסן לאומי, ביטחון ושוויון בנטל היא על הכתפיים של כולנו.
רק יחד ננצח.
כותב הטור הוא חבר וכנסת ויושב ראש מפלגת ישראל ביתנו