ביום שבת של ה-7 באוקטובר, בשעה 6:34 בבוקר, נשמעה התרעת "צבע אדום" ראשונה ביושיביה - ואחרי פחות מ-10 שניות, שמענו את היירוט הראשון. במהלך היום, נשמעו במושב עוד 13 התרעות "צבע אדום", היו שתי פגיעות ישירות בבתים ובחצרות, אחת מהפגיעות ללא התרעה לפניה, ועוד הרס רב שנגרם מרסיסים ופגע בעוד יותר מחמישה בתים.
נשארנו בתוך הממ"דים כל היום, בהתאם להנחיות הביטחון, תוך כדי שאנחנו שומעים בחדשות על מחבלים בשדרות, ואחרי זה מחבלים ביכיני, ואז מחבלים בשדות של יושיביה, ובכביש שמוביל למושב.
ישבנו בתוך הבתים כשאנחנו שומעים יריות של נשק קל, כשאנחנו שומעים סיפורים מניצולים מדממים במסיבת "נובה", שהגיעו לבתים בכניסה למושב. הם ביקשו להיכנס לבית ולנעול, נשארו בחוץ להשלים חוסמי עורקים, "יש בחוץ מלא מחבלים - תיכנסו לבית" הם צעקו לעברנו.
מסביב למושב יושיביה אין גדר, מי שרוצה יכול להיכנס מהשדות או מכביש 34, כביש המוות. הבתים שלנו חשופים לגמרי, ברובם אין אפילו ממ"ד להסתתר בו. אין גם מי שישמור עלינו. בניגוד לנתיבות או לשדרות, בהן יש תחנות משטרה ותחנות כיבוי אש ומד"א, לנו כמושב אין כלום. יש קב"ט, אין כיתת כוננות.
קובי הקב"ט האמיץ שלנו עבר בבוקר בן הבתים כדי לנסות להשיג מתנדבים שיצטרפו אליו בהגנה על המושב. בידיעה שאם תהיה היתקלות עם מחבלים, הם יחרפו את נפשם בהגנה על יושיביה. אין נשקים, אין אפודים, ותזכורת - אין גדר.
מה עבר עלינו מאז? יותר מחצי מתושבי המושב עזבו על חשבונם. חלק מהם יצא לשבוע או לסוף שבוע בהפוגות שהמועצה תקצבה, מתחננים בכל יום למוקד ההפוגות שייתן לנו להישאר עוד יום. מי שכן היה בהפוגות ללא הגבלת זמן לכאורה, הן תושבי בית הגדי, תושבי מעגלים ושרשרת - לא יושיביה.
יותר מחצי מתושבי המושב עצמאיים בעלי מקצועות חופשיים, חלקם עם לקוחות שאיבדו את חייהם, כמעט ולא מקבלים שום סיוע כלכלי מהמדינה, נאלצים לקחת הלוואות. מי שכן מקבל סיוע מלא - הם החקלאים של בית הגדי ושל שרשרת.
אחרי חודשיים מחזירים את גני הילדים ובתי הספר, אבל הדרך לבתי הספר עוברת דרך "כביש המוות". נסיעה לבית הספר הזמני באוטובוס של המועצה לוקחת לפעמים יותר מ-45 דקות, בהן הילדים חשופים לפגיעה. ומה עם גני הילדים? הם לא ממוגנים בכלל. באחד מגני הילדים חלון הממ"ד היה תקול, אחרי מספר ימים העניין טופל. אך עדיין, אי אפשר להגיע לממ"ד מהחצר ב-15 שניות.
מה עושים? מביאים ילדים נוספים לגן של יושיביה, מיישובים אחרים. וגם מיגונית אחת לכל גן. אפשר להכניס 30 ילדים למיגונית? בדקנו, אי אפשר.
מה אמת המידה לתמיכה של המדינה ושל משרד הביטחון? מרחק של 7 ק"מ מהרצועה? כנראה שלא, כי יש 9 יישובים שנמצאים במרחק רחוק מ-7 ק"מ ועדיין זכאים. מה אמת המידה לתמיכה של קרן הפיצויים לעסקים מעבר ל-7 ק"מ? אם אתה אדריכל במרחק של 8 ק"מ מהגבול, עם לקוחות מתים או חטופים, אתה לא זכאי. אם אתה מגדל תפוחי אדמה במרחק של 13 ק"מ מהגבול, אתה זכאי.
מה אמת המידה למיגון מלא של גני ילדים? ע"פ בג"ץ מ-2007, זמן התרעה של 15 שניות. מה קורה בפועל? 44 יישובים עם 15 שניות בפנים, מי בחוץ? מושב יושיביה. היישוב האחרון בו 15 שניות ולא כלול בהחלטות הממשלה.
בניסוי של פיקוד העורף שהתקיים לפני כחודש, לקח לילדים 32 שניות להגיע לממ"ד. תרחיש דמיוני? לצערנו ממש לא. כזה תרחיש בדיוק קרה פעמיים מאז פרוץ המלחמה. הילדים בגן, ויש להם 15 שניות להיכנס לממ"ד. 15 שניות שמפרידות בין חיים ומוות. מה עם הגדולים? רצה הגורל והם היו בדרך מבית הספר לבית. מזל שיש מיגוניות, ושאלוהים שומר עלינו. כי כרגע רק הוא בצד שלנו.
מי נלחם עבורנו? מי משמיע את קולנו? אף אחד. בממשלה אומרים לנו שהועברו למועצה כספים עבור מושב יושיביה. אנחנו עדיין מחכים שהם יגיעו. אולי הם תקועים במחסום. בכל זאת, שטח צבאי סגור. ראש המועצה אומר שהוא מדבר עלינו כל הזמן, אבל בפגישה עם יוסי שלי והצוות שלו, הם טענו שזאת פעם ראשונה שהם שומעים שיש ליושיביה רק 15 שניות.
במועצה טוענים שמבינים את הצורך הספציפי, אבל במשך יותר מחודש ניסינו לגייס את הצטרפותם לבג"ץ, והם לא נענו. את העתירה אגב הגשנו בסוף ב-18 בינואר, באמצעות התגייסות כספית חסרת תקדים של 200 ₪ מכל משפחה, והשלמה מכספי הוועדים. שוב אנחנו לבד, מופקרים לגורלנו. או כמו שאמרו במערכון אתמול בארץ נהדרת: "רושמים מה שאתם אומרים, אבל בתכלס מציירים דג דניס".
הכותבת היא אביה לוי טויטו, דוברות המאבק למען ביטחון יושיביה.