המלחמה תפסה אותנו בעיצומן של ההכנות לאירועי היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל בנובמבר, ובהם תכננו בין היתר גם יום עיון, ראשון מסוגו, בשיתוף מרכז סגול לרפואה היפרברית במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), על היבטים ביולוגיים ובין אישיים של החיים במציאות טראומטית. באותם ימים היינו גם בשלביו האחרונים של בניית מקלט חדש של העמותה, במקומו של המקלט הישן לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, שהיה לא בטיחותי ולא מותאם.
מושגים אלה של אלימות ופגיעות על רקע מגדרי; טראומה לאומית; חוסר מוגנות והיעדר ביטחון הפכו למושגים שכולנו חשנו ביתר שאת עם פרוץ המלחמה. עבור הנשים הרבות ששהו בשלושת המקלטים שלנו עם תחילת המלחמה, היתה מלחמת חרבות ברזל מעין מלחמה בתוך מלחמה. כמו שאמרה אחת הנשים: "אני פה כי ברחתי מהבית שלא היה לי בטוח - מישהו שם רצה לפגוע בי, ואז פה אני שוב צריכה לפחד, כי שוב מישהו רוצה לפגוע בי, בנו". חוסר הביטחון שהיה לנשים טרם עזבו למקלט, שהוא מקום מוגן ובטוח, חזר אליהן שוב, אלא שעתה האויב אינו מבית, אלא מבחוץ.
זמני מלחמה אינם טובים לאף אחת ואחד, אבל לנשים שחוו טראומה בעברן, זה מציף הכל מחדש. ידוע כי במצבי חירום יש החרפה במקרי האלימות בבית, מסיבות שונות, ומלחמה עלולה להשפיע על שורדות התעללות במשפחה מבחינה רגשית וכלכלית. מחקרים מצביעים על כך שבאופן כללי, בעתות מלחמה, האלימות נגד נשים גוברת.
למצב זה תורמים גורמי סיכון המעלים את מצבי הדחק והסטרס, כמו שהייה ממושכת של בני המשפחה בבית יחד, אי יציבות כלכלית, גבריות המתערערת לאור ציפיות חברתיות פטריארכליות, תסמיני פוסט טראומה שצפים מהמראות שאנשים חוו או היו עדים להם ועוד.
נשים נפגעות אלימות במשפחה, שנפרדו מבני זוגן, פגיעות במיוחד בעת מלחמה, ולכן דאגנו לקיים מפגשים בזום עם נשים יוצאות מקלט, שסיימו שהותן במקלט ושיתפו בטראומות ובפחדים שמציפים אותן ובקשיים בהתמודדות עם הילדים שנחשפים לאלימות הקשה.
נערכנו לתגבור קו החירום שלנו, הפועל 24/7 ונותן מענה במגוון שפות, אולם לא נרשמה עלייה חריגה בפניות. יתכן שהפניות ואף הנגישות של הנשים לשירותי האכיפה והטיפול נפגעה בימי המלחמה וקיימת אצלן, כמו אצל הרשויות, סלחנות לאלימות שננקטת כלפיהן, עקב מצב החירום הכללי בה נמצאת המדינה.
היום, כשאנו כבר בשגרת חירום, קיימת עלייה בדיווחים ובפניות על אלימות במשפחה, אולם הצפי שכשהמלחמה תסתיים נראה עלייה משמעותית בכמות הדיווחים והפניות. ניסיון העבר, המתבסס בין היתר מאסונות ומשברים בארץ ובעולם, מראה כי בסיומה של מלחמה קיימת עלייה בפניות לקווי החירום, למרכזים למניעת אלימות, למקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, למשטרה ולמענים הרבים הקיימים בקהילה. כי גם אם האלימות לא מדווחת היא עדיין קיימת, ואי אפשר להחביא אותה או להתעלם ממנה לאורך זמן.
אנו מחויבים להמשיך לדאוג לשלומן וביטחונן של הנשים וילדיהן וכמו שפעלנו לספק להן הגנה והאצנו את השלמת הקמת המקלט החדש, תוך קבלת כל האישורים ואכלוסו כבר בימים הראשונים של המלחמה, באזור שספג הרבה ירי של רקטות מהרצועה, כך אנו מחויבים להמשיך להגן על אותן נשים וילדיהן מהטרור מבית. לכן אנו גם מתעתדים לקיים בחודש מרץ את יום העיון שנדחה, "משלמים את המחיר בבית", על החיים במציאות טראומטית, כי האלימות בבית נמשכת, הטראומה קיימת לצערנו, אצל נפגעות האלימות, ביתר שאת, וחובתנו כחברה לדאוג ליום שאחרי - לספק לאותן נשים ולילדיהן רשת הגנה וביטחון.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת ל.א לאלימות נגד נשים