ה-7 לאוקטובר תפס אותנו בהלם מוחלט. בסביבות השעה 6:30, קול אזעקות בלתי פוסק וירי טילים גרם לכולנו להכנס מיד לממ"ד. הילדים בכו וצרחו, למרות שהם לצערי גדלו לתוך המציאות ההזויה של ירי טילים ואזעקות, כשאנחנו נשארנו נעולים בממ"ד מספר שעות. אני זוכר את הסרטון הראשון של הטנדר עם המחבלים בשדרות. אני אומר לעצמי - "לא יכול להיות, זה לא הגיוני שזה בשדרות". לאחר כמה שניות ממש זהיתי שזו אכן שדרות, ואז סרטון חדש באופקים. אני אומר לעצמי אם הם הגיעו לאופקים - הם אשכרה עברו מהכביש שנמצא בסמוך למושב שלי. החרדות והפחד הציפו אותי, אבל אסור היה לי להראות פחד לילדים שלי.
אני זוכר שיצאתי החוצה להדליק סיגריה, ואני לא מבין. איפה המסוקים? איפה המטוסים? למה יש את השקט הזה? איפה הצבא? כלל לא ידענו לא על הטבח במסיבה, לא על הטבח בקיבוצים, לא שיערנו לרגע שזה מה שקורה.
לכל הכתבות בפרויקט קול העוטף
רק אחרי כמה שעות התחילו להגיע סרטונים בכל מיני ערוצי טלגרם וטלוויזיה. היינו מרותקים למסך ובהלם מוחלט. פשוט לא מאמינים שהמחבלים האלה, ימח שמם, הצליחו להיכנס ולכבוש ישובים ובסיסים. תחושה קשה שררה אצלנו בבית, תחושה של חוסר אונים מוחלט. אחרי יומיים ארזנו מזוודות ופשוט ברחנו לאילת. פשוט אי אפשר היה להמשיך להישאר בבית. ירי טילים בלתי פוסק, אזעקות, כל רעש פיצוץ הכניסו את הילדים לחרדות.
אחרי 3 שבועות באילת חזרנו לבית, ולא השתנה כלום. עדין רעשי ההפגזות, אזעקות מרעישות ללא הפסקה. שוב ארזנו תיקים ונסענו להתארח אצל משפחה במעלה אדומים. מיותר לציין שגם אני וגם אשתי בעלי עסק: אשתי בונה ציפורניים, ואני שף פרטי. אני זוכר שאמרתי לעצמי לעזאזל, מי יעשה אירועים פרטיים אחרי הטבח הנוראי הזה? היו לי מחשבות שזהו, אני סוגר את העסק. אבל לא התעסקנו בזה, פשוט השארנו הכל מאחור. לא חשבנו על כלום, רק על טובת הילדים.
אחרי כמה ימים במעלה אדומים חזרנו שוב לאילת. בין לבין הרגשתי צורך לתרום מעצמי בתור גריל שף וסרתי ברחבי הדרום לפנק חיילים עם המנגל שלי. עשינו פעם אחת מנגל ל-450 חיילים, וזאת הייתה הרגשת סיפוק אדירה. עם כל הקושי תמיד אמרתי לעצמי: יהיה קשה אבל הפעם גומרים אותם - אחת ולתמיד. שהילדים שלי יחיו בשקט, בלי טילים ואזעקות, די מספיק. לא מוכנים לחזור למציאות שיורים עלינו טילים. אני, כתושב מועצה אזורית שדות נגב, לא מוכן לחזור למציאות כזו שוב.
אני מקווה שהממשלה והעומד בראשה יממשו את ההבטחות שלהם - מיטוט החמאס והחזרת כל החטופים. כיום התחושה היא לצערי שפשוט אי אפשר לנצח אותם. יש את העסקה הקרובה להחזרת החטופים ואמן והם יחזרו, אבל אם עסקה כזו תצא לפועל זה אומר שהפסדנו. עוד זמן לא רחוק שוב יהיו אזעקות וטילים ושוב ההרגשה של החוסר אונים תעלה. אני מאחל שכל החטופים יחזרו בשלום לביתם בהקדם האפשרי.
עם ישראל חי