מדינה במלכוד: לא רק הלחימה בעזה נקלעה למבוי סתום

בכל יום שחולף מתמוססים ההישגים שהשיג צה"ל בדם ילדינו. הכתבים הצבאיים, מעין שלוחות קטנות של דובר צה"ל, ודאי יבקשו לסקול אותי באבנים על המשפט הזה, אבל אז אני נזכר שמדובר בדיוק באותם אנשים שדבררו את הפיקוד הבכיר של צבא הגנה לישראל עד ל-7 באוקטובר (ע"ע: "צה"ל מוכן לכל תרחיש") ונרגע, לפחות ברמה האישית-מקצועית.

שלא תבינו לא נכון: צהל עדיין נלחם, עדיין מחסל מחבלים (וטוב שכך!) עדיין מטהר מנהרות שבהן שהו, עד לפני ימים אחדים, רוצחי חמאס, אולי גם הבכירים שבהם, אבל בשיחות אחד על אחד מודים גם מפקדים בשטח שלפעמים המרדף אחרי סינוואר (כשם קוד למרדף אחרי כל בכירי חמאס) משול למסעו של אדם שהחליט לצאת לארה"ב, יצא מביתו ברגל ופנה ברחוב הראשון מערבה - גם הוא צמצם את המרחק, אבל יחלפו שנים עד שיגיע, אם בכלל, אל היעד.

משום מה נתפסת ביקורת על צה"ל - וממנו מעלה, עד למנהלי המערכה, כמעין תמיכה בהפסקת הלחימה - ולא היא. כבר כתבתי כאן בעבר שבעזה יש מעט מאוד בגירים שהם חפים מפשע - וגם המעטים שיוצאים עתה לרחובות ההרוסים ומקללים את חמאס והנהגתו, חילקו סוכריות עת נודעו תוצאות טבח ה-7 באוקטובר, עת עמדו בתיהם עדיין על תילם.

צה"ל מדשדש מפני שלא הונחו לפתחו כלים שיאפשרו לו להתמודד עם הסיטואציה. לו ניתן היה לו להפעיל את כל כוחו, להמשיך לכתוש מהאוויר, לנייד אוכלוסייה אזרחית כרצונו ועוד - אפשר שהיה מוצא את הכלים להכריע את המערכה. זה לא המצב: ממשלת ישראל החליטה לשחק לפי הכללים הבינלאומיים, ואלה כוללים, למרבה הצער גם את המחזה העגום של משאיות אספקה נוהרות אל תוך הרצועה ומועברות (אולי לא ישירות, אך בפועל) לידי אנשי חמאס.

בצד השני של אותו המטבע נמצא צמד המילים השחוק לעייפה "היום שאחרי" - לו היה גורם מדיני-צבאי כלשהו שניתן היה להעביר אליו את מפתחות העיר עזה ובנותיה באופן מסודר, אפשר שחמאס היה קורס אל תוך עמו: אם יש משהו שהוא שווה ערך לחיסול סינוואר, הרי זה רק לו היה מגיח ממנהרותיו כדי לראות שרק כמה עשרות מחבלים שהקיפו אותו סרים למרותו. למרבה הצער, ישראל רחוקה גם מקבלת החלטה בנושא הזה.

כך תקוע צה"ל, נאלץ לפנות שטחים שבהם השיג שליטה, לנהוג משנה זהירות בשטחים שאותם הוא מבקש לנקות ממחבלים - והדבר היחידי שאולי טיפה מנחם במה ששדרני ספורט היו מכנים בוודאי - הנעת כדור לרוחב, הוא שטור הנפגעים קטן באופן משמעותי.

מצה"ל לירושלים, או ליתר דיוק - לציר שבין הקריה בתל אביב לקריית הממשלה בירושלים. המילכוד של נתניהו הוא לכאורה ברור:

כדי להבטיח את הרוב בן ה-64 חברי כנסת, כזה שיאפשר לו שלא ללכת לבחירות בשלוש השנים הקרובות, הוא שבוי בזירה המדינית בידי סמוטריץ' ובן גביר - ובזירה הכלכלית בידי החרדים. אז למה לכאורה?

כי שימו לב לקריירה הפוליטית של נתניהו, הוא אוהב להיות מוצג כשבוי בידי כוחות שמונעים ממנו לעשות את מה שמתבקש: פעם היו אלה בנט ולפיד, פעם היה זה בני גנץ ועמו אנשי כחול לבן, עכשיו אלה נבחרי "הציונות הדתית" (כמה חשובות המירכאות שבעזרתן ניתן להבדיל בין ציבור ערכי מאין כמותו לבין הפוליטיקאים המשוקצים שחמסו את השם) מימין, או "התבוסתנים" בדמות שותפיו החדשים לממשלת האחדות, משמאל. לעיתים נדמה שנתניהו לא מהסס מלהשתמש אפילו במשפחתו הקרובה כמגן אנושי: חלק מהגחמות שהן לגמרי שלו, נוח לו להפיל על רעייתו או בנו.

כך יכול נתניהו לשווק את תיאוריית "הניצחון המוחלט", כאשר השלב הבא יהיה "רציתי, אבל לא נתנו לי להשלים את המלאכה". תקוותו היא שנשכח איך הונחו בכיסו כל המפתחות לניצחון מוחלט, זה הוא שממוסס את המומנטום.

את המילכוד של שני המועמדים הבולטים להחליף את נתניהו, בני גנץ וגדי איזנקוט, קשה יותר לזהות, אך אין זה אומר שהוא לא קיים. מצד אחד, כאשר הם ממשיכים לשבת בממשלה הם נותנים יד לכל עוולותיה - מהשר לביטחון לאומי ששואג בחיוך: "כן, הגירה מרצון" נוכח הקריאות טרנספר שעולות מקהל כהניסטי, ועד לתקציב מדינה שלא חס אפילו על אנשים עם מוגבלויות - ורק משמן את החרדים ומשמר את תמיכתם.

מול זה עומד אוויר הפסגות שמגיע מכיוון הסקרים, אבל גם הוא מסך עשן לבעיה אמיתית: פרישה שלהם מהממשלה תתקבל ברגע הראשון במחיאות כפיים על ידי חלק גדול ממצביעיהם הפוטנציאלים, תוריד את לפיד (אולי) למספר מנדטים חד ספרתי, תגנוב עוד מנדט או שניים מנתניהו, רק שכל זה כוחו יהיה יפה רק לאותו היום, או ליתר דיוק - עד למוצאי השבת הבאה, שבה יעמדו מאות אלפים במקום שבו עמדו לפנים רק עשרות אלפים:

המחאה תסלים, כך גם העימותים עם המשטרה שהקצינה-מבפנים יעלו דרגה ובשולי ההפגנות תמיד ימצאו אותם כמה עשרות מטומטמים שנהנים מביום אויב: אלה שיניפו שלטים נגד הכיבוש ודגלי פלסטין. אלה יקלו על נתניהו לומר "זה או אני או הם", גישה שתחזיר הביתה רבים מתומכיו-לשעבר. מספיק מהם? לא בטוח, אבל הספק קיים.

המהלך היחיד שיוכלו לעשות בכדי לצאת מהפלונטר הזה יהיה להחליף את גנץ באיזנקוט. לכאורה מדובר על הצרחה, למעשה מדובר במהלך שיכול להיות מנצח: רמטכ"ל לשעבר מהתקופה שאפשר לכנות "טרם קונספציה", מוצא מזרחי (למרות השם המטעה) ומעמד של אב שכול (ולמען הסר כל ספק, אני בטוח שאיזנקוט היה מוכן לזרוק את כל הפוליטיקה לעזאזל ובלבד שהתואר הזה יימחק מהרזומה שלו, אבל הוא שם) - לך תתמודד עם סט כזה, שלא היה לאף מועמד לראשות ממשלה לפניו.

האפשרות הזאת, של אופוזיציה מונהגת בידי גדי איזנקוט, מפחידה לא רק את גנץ שבדמיונו רואה כבר את הכיסא שממתין לו, אלא גם את נתניהו. יש תיאוריית "חצי קונספירציה" שגורסת שהקרב המכוער שמנהלים עתה מסביבתו נגד משפחות החטופים, מטרתה להכשיר את הלבבות לכך שהכל מותר, כדי שבבוא העת ניתן יהיה להלום גם באב שכול. מופרע ומופרך - או שהגענו כבר לשלב שבו באמת הכל יכול להיות?

מכל מקום, לרווחתם של נתניהו וגנץ, כל אחד מסיבותיו שלו, צירוף הנסיבות האישיות והאישיותיות (על האישיות נדמה שאין צורך לפרט, על האישיותיות - איזנקוט ירצה לקבל את ברכת הדרך מגנץ, כדי לא לחתור תחתיו) שמתקיים אצל איזנקוט, מרחיק אותו לפי שעה מהתמודדות גלויה.

כך או כך, למפלגה המוזרה הזאת שכוללת גם את סיעתו האמורפית של גדעון סער, שמנסה (ללא הצלחה) לאגף מימין, יש סיבות טובות להישאר בינתיים בממשלה, אף מעבר למה שהם אוהבים להציג ככניסה מתחת לאלונקה של מפלגת החיילים הוותיקים.

אז מה היה לנו? צבא מדשדש, ראש ממשלה שמנהל קמפיין "ניצחון מוחלט" אבל פועל להיפך ואופוזיציה שנהנית מנסיקה כל עוד היא נמצאת בתוך הממשלה, אבל מפחדת ממה שיקרה לה ביום שאחרי.

המשותף לכל שלושת הראשים הוא שהם תקועים, לא יוזמים - וכאשר לא יוזמים, בסוף מי שיוזם הוא הצד השני. במקרה הטוב מי שיזמו יהיו האמריקאים, במקרה הרע - ובכן, כבר למדנו: כך היה בבוקר ה-7 באוקטובר. מדהים לראות איך כל התמרון הענק שביצענו מאז, הביא אותנו לאותה נקודה בדיוק: מדינה משותקת-מבחירה נתונה לחסדי אחרים.