מי מעורר קמפיין נגד משפחות החטופים? מי שאין לו הישגים להציג

שלשום נחשפנו לסרטונים של מישהו שהולם באח של חטוף, אתמול היה זה נהג שהתנפל על משפחה של חטוף אחר, הקמפיין שעוררה "סביבת ראש הממשלה" עבר משלב הטיזרים אל אולפן הבית - וממנו הלאה, אל הרחובות.

אז מה, למשפחות החטופים מותר לעשות הכל, להפגין בכל מקום ולהגיד הכל? זהו, שכן. גם מתוך תקווה כנה שלא יהפכו לכאלה, מעמדן של משפחות החטופים הוא כמעמדן של משפחות שכולות. מול האובדן הנורא של האחרונות ממש כמו מול חוסר הידיעה הנוראי של הראשונות, יכול האזרח רק להחריש, להאזין בנימוס לזעקתן, להנהן, לכאוב את כאבן - ואחר כך לנהוג על פי מצפונו ואמונתו:

ישתכנע - יתמוך בעמדתן, לא ישתכנע, יפסול על הסף כל עסקה אפשרית, אבל לעולם לא יתעמת איתן.
יהיה מי שיאמר שהנימוס האלמנטרי הזה פס מהחברה הישראלית כבר מזמן, כולנו זוכרים איך נזפו חברי כנסת באימו של הדר גולדין למשל. אבל קמפיין מכוער שכזה, שסופו במעשי אלימות (ספורדיים, לפחות עד כה), לא ראינו מזמן.

אפשר להמשיך ולהזדעזע מהתופעה הזאת, ששברה כל שיא של בהמיות בחברה הישראלית, ואפשר פשוט לשאול איך הפך הנושא הזה לקרב פוליטי, בשעה שעל העובדות נדמה שאין כמעט ויכוח.

הרי בין הזועקים "עכשיו, עכשיו" (הכוונה אינה לבני המשפחה, שלהם מותר כאמור להגיד הכל, אלה למפגינים המקצוענים שהתייצבו לשמאלם רק כדי למחות נגד אזלת ידה של הממשלה), לבין כאלה שנראים משתוקקים ממש לכך שצה"ל ירסק את חמאס במנהרותיו, על ראשי החטופים, נמצא רוב העם, שחושב בערך כך:

הממשלה צריכה לפעול ללא לאות להשבתם, אך "ללא לאות" אין פירושו גם בכל מחיר, אם המחיר הוא שחרור אסירים, כולל רוצחים מתועבים (ממילא אין הרבה צדיקים באגפים הביטחוניים בבתי הכלא), הפסקת אש לזמן מוגבל והגדלת המחדל המכונה "סיוע הומניטרי", הרי ש-90% מהישראלים יתייצבו כאיש אחד מאחורי מתווה כזה. אם הדרישה תהיה הפסקת אש סופית ומוחלטת, עם ערבויות בינלאומיות שיבטיחו אותה למשך שנים קדימה - אזי אין על מה לדבר.

מצחיק כמעט, בנסיבות העצובות האלה, שצריך אפילו לחזור על הברור מאליו הזה, מה שרק מחדד את השאלה: איך הפך המאבק הלגיטימי הזה, שנעצר בקווים אדומים לגיטימיים לכשעצמם שהציבה ממשלת ישראל - למעין מחלוקת חריפה כל כך?

הסיבה היא שיש מי שניזונים מהמחלוקת, מכל מחלוקת באשר היא - הרי (אם לחזור אל סלע המחלוקת של החורף שעבר) גם חקיקה משפטית ענפה, בין אם תכנו אותה "רפורמה" או "מהפכה", אפשר היה להעביר בהסכמה, אז איך היא הפכה לקו פרשת המים של החברה בישראל? כל סימני הדרך מוליכים אך ורק למקום אחד, למעון בקיסריה.

החטופים, שהיו אחת מהסיבות המרכזיות לצאת למערכה הזאת בעוצמה שכזאת, הפכו מסיבה לתירוץ - וכשאין (עדיין, אפשר לקוות שתהיה) תמונת ניצחון משדה הקרב, מעבירים את הקרב לדשא שלפני הבית.

הרי מתווה לשחרור החטופים עדיין אין (למעט קווי מתאר שהעבירה ישראל באמצעות המתווכים), גם על העקרונות שהגישה ישראל, השיב חמאס בלאו מוחלט. אז על מה המהומה?

כאשר מהומה מתעוררת ללא סיבה נראית לעין, משמע שיש מי שמעורר אותה. לכאורה היחידים שהיה צריך להיות להם אינטרס לשמר את הנושא בכותרות הם בני המשפחות (גם כאן, לא בטוח - לא כולם ביניהם מקשה אחת, ממש כמו שלא בטוח שזעקות "עכשיו עכשיו" בכלל משרתות את המאבק), אבל הרי צריך שניים לטנגו הזה, אז מאיפה מגיע הצד האחר?

כאן אי אפשר להפיל את התיק על בן גביר או על סמוטריץ', כמו בנושא הטרנספר, אי אפשר לתחזק תיאוריות קונספירציה עם תופעות פרלמנטריות כמו טלי גוטליב ואי אפשר למקד את האש בחרדים, כמו בנושאים תקציביים. העובדה שישראל אינה מצליחה עדיין להכריע את המערכה, או לפחות להביא הישג משמעותי בדמות ראשיהם של בכירי חמאס או (עדיף כמובן) שחרור של החטופים, היא כולה על ראשו של ראש הממשלה.

כשאין מה למכור, מוכרים שנאה - ולמרבה הצער נשארה זו הסחורה היחידה בכליו של נתניהו: הבה נחרחר ריב, בתקווה שאיזה נהג חמום מוח יסתער על משפחה, שבתגובה תעשה או תגיד משהו שידליק איזה שוטר - והנה הרווחתי עשר דקות במהדורות החדשות שבמהלכן לא יתהו איך זה שהצבא החזק בעולם לא מנצח ארגון טרור במשך ארבעה חודשי לחימה, למרות ממשלה מורחבת והתגייסות מעל ומעבר למצופה של חיילי המילואים והחברה בישראל.

על הרקע הזה, קשה שלא להיזכר בתקווה דומה, קודמת, שאמרה - הבה נתפלל בהפרדה בכיכר דיזנגוף, בתקווה שאיזה חילוני מטומטם ידחוף מישהו עם טלית וציצית - והנה לנו מלחמת אחים לתפארת.

אין פצע בחברה הישראלית שהשיטה הזו לא תנסה לזהם, אבל הצניחה הנמשכת בסקרים, שנעצרה אי שם באזור ה-18 מנדטים, מלמדת כי אפשר שהפעם נמצאה למחלה האוטואימונית הזאת גם תרופה:

חיילי המילואים שלוחמים כתף אל כתף - מהציונות הדתית וממרצ, כשהוריהם נפגשים בחמ"ל האזרחי (אגב כך, נמליץ ל"סביבת ראש הממשלה" להתנדב מדי פעם באמת - ולא רק לצורך תצלום מיוח"צן), שוב לא ימהרו לקרוא זה לזה "מתנחבל" או "בוגד".

זה הסיוט של ראש הממשלה, זו התקווה של כולנו: מכונת הרעל עוד תפיץ ארס לכל כיוון, אבל עם ישראל יתגלה כחזק אף ממנה.