ב-7.10 איבדתי הכל.
נכון יצאתי בזול, מחבלים לא נכנסו למושב והמשפחה שלי שלמה, פיזית לפחות.
אבל איבדתי הכל.
איבדתי את האמונה בצבא החזק במזרח התיכון.
איבדתי את האמונה במדינה חזקה מוקפת אויבים שיודעת להגן על עצמה.
איבדתי את האמונה באנשים כי לא כל החמושים במדינה באו להגן על תושבי העוטף.
והגרוע מכל איבדתי את האמונה בעצמי, עדיין לא סולחת לעצמי שישבתי בבית כשכמה קילומטרים ממני אנשים נטבחים, נאנסים ונחטפים.
איבדתי את הרגישות כשגלעד שליט היה בשבי לא עבר יום שלא חשבתי עליו, עכשיו לא מצליחה בכלל לדמיין חיילת, קשיש או ה' ישמור ילד חטוף.
לכל הכתבות בפרויקט קול העוטף
איבדתי את התמימות שלי עם הסרטונים הנוראים מאותה השבת.
איבדתי את הבית, כן רק ל-3 חודשים כן הוא נשאר שלם, אבל ניהיה זר מנותק ובעיקר רחוק.
איבדתי את הקהילה שלי שהתפצלה למלא מקומות, עם מלא ויכוחים ומלחמות.
איבדתי את המילה מול הבת שלי כשהבטחתי לה שכשמתחיל בלאגן אנחנו מיד עוזבים.
הבן שלי איבד את החברים שהתפנו רחוק ממנו והוא הרגיש לבד.
איבדתי את אמון הבן שלי שכשהייתי צריכה איפה לבחור איפה נכון להיות בחרתי במקום שטוב לקטן.
איבדתי את הגדולה שלי כל שבוע מחדש שחזרה ללימודים רחוק מהמלון, מהפינוי לעולם הרגיל כאילו יש משהו רגיל בתקופה הזו.
איבדתי את המשפחה שלי במלון בלי גבולות ובלי ארוחות משפחתיות ואנטימיות.
ב7.10 איבדתי הכל.
עכשיו חוזרים הביתה, חיילי המילואים מחזירים לי את האויר לנשימה כשרואים את העניים העייפות אך המסורות שלהם.
המשפחות השכולות מחזירות לי את האמונה בחיים ובטוב מוחלט.
ועכשיו אני צריכה שיקום, הלב שלי צריך שיקום , הילדים, הקהילה, המדינה שלי צריכה שיקום.
מישהו פה צריך להבין שאיבדנו יותר מידי בשבת ההיא. ואנחנו צריכים שיקום.