לישראל יש מנהג מוזר - כל מי שמכריז עליה מלחמה, הופך לזוכה פרס נובל לשלום או לפחות למנהיג בעל שיעור קומה עולמי. כך היה עם סאדאת, כך היה עם יאסר ערפאת - ונדמה שעוד מעט יבשילו התנאים להכרזה על מועמדותו של יחיא סינוואר, אדריכל טבח ה-7 באוקטובר.
הרחקתי לכת: פרס נובל לשלום ככל הנראה כבר לא יינתן לרב המחבלים, אבל מדינה שלמה ישבה אמש וחיכתה למוצא פיו של האיש שנשבע להשמידה - ולא בוחל בשום אמצעי בדרך.
מדובר בתופעה מדהימה: יותר משלושה חודשים אחרי שכל מנהיג ישראלי נשבע, בתורו, שנרדוף את חמאס עד חורמה ואת סינוואר עד המוות, הפך מנהיג חמאס לאישיות בינלאומית - אחרי שלא רק בישראל חיכו אמש למוצא פיו, אלא גם בקטאר, קהיר ואפילו בבית הלבן. הסעודים הבטיחו שימסור את תשובתו בשבע, המצרים אמרו שבשמונה - טוב שלא בדקנו מה אומרים הטורקים לפני שספגנו עוד השפלה: הפסקת המלחמה כתנאי לקיום משא ומתן.
כך הפכנו במו ידינו את דג הרקק הזה, קנאי דתי וקיצוני אפילו בסטנדרטים מוסלמים, לאיש שעל פיו יישק דבר. מה הפלא שבעזה חושבים עדיין רוב התושבים (וכפועל יוצא מכך, כל הפלסטינים - ועם כל יום שעובר, עוד ועוד ערבים) שהוא היחיד שמסוגל לעמוד מול ישראל, אם לא מול כל העולם המערבי?
נתניהו לא אשם
מתנגדיו הרבים של נתניהו ממהרים להזכיר את מזוודות הכסף שהעביר לחמאס כדי לקנות שקט. זה נכון עובדתית אבל קצת דמגוגי: זו לעולם תהיה הגישה של מי שיש לו מה להפסיד, קרי של החזק והמשגשג. אזרחי ישראל מתפרנסים לא רע, אוכלים במסעדות וטסים לחו"ל? אז נקנה עוד שקט בעוד כסף ונכיל "טפטופים" מעת לעת.
אם תרצו זו הקונספציה האמיתית - וכל השאר נגזר ממנה: בחברה הקפיטליסטית לא יוצאים למלחמות מנע, אלא רק כתגובה (אחרת איראן למשל, הייתה מושמדת כבר במחיר קטן יחסית לעומת זה שנשלם בעוד כמה שנים) על אירועים חריגים.
יתרה מזאת, ככל שמביטים סביב על ההנהגה הישראלית, מגלים שאין בה מישהו שהיה נוהג אחרת ממנו: בנט ולפיד, היחידים חוץ ממנו שכיהנו כאן כראשי ממשלה, לא עצרו את הכסף שזרם לעזה, גנץ ואיזנקוט הם שותפים מלאים לקונספציה עוד מימיהם במדים.
איך יודעים? די לראות את עמדתה העקבית של מערכת הביטחון בדבר הנפקת אישורי עבודה לפלסטינים, אפילו היום(!) כדי להבין עד כמה הקונספציה שמנסה לכפות הגיון מערבי (לפיו אנשים שבעים לא יוצאים לפגע) על ציבור ערבי שמקדש ג'יהאד על פני רווחה.
גם מי שמדביקים לנתניהו את חטא הפילוג, הקרע בעם, כגורם לחולשתנו, טועים - ולא מפני שנתניהו לא פילג ושיסה איש באחיו, אלא מפני שלא הייתה לזה השפעה על מתקפת חמאס. זו תוכננה מתחת לאפנו במשך שנים והוצאה לפועל בלי קשר לחקיקה המשפטית (אגב, זה תקף גם לטענות המגוחכות כאילו מחאת קפלן היא שהחלישה את ישראל מבפנים).
כבודו של המאבק על פניה הדמוקרטיות של מדינת ישראל במקומו מונח, אבל אין לו קשר לרצון של רוצחים מוסלמים להרוג כמה שיותר יהודים.
נתניהו כן אשם
עכשיו, אחרי שנתנו לנתניהו את יומו בבית המשפט של ההיסטוריה (למעט עסקת שליט, אולי הביטוי המוקדם ביותר מצד נתניהו של פגיעה באינטרס הביטחוני של ישראל כדי לשמר את שלטונו), הנה החטא שעליו אין מחילה:
ב-7 באוקטובר עמדה מדינה שלמה מוכה ומדממת, אחרי שספגה מהלומה שייקח עוד שנים להתאושש ממנה (וככל שצצים ועלים הסיפורים מאותו יום ארור, מתברר שעוד לא ממש התחלנו להתמודד עם הטראומה הלאומית).
נתניהו קיבל מיד אשראי מכל רחבי הקשת הפוליטית, כולל מאלה שהפגינו נגדו ברחובות, להביס את חמאס. לצאת לפעולה נרחבת עד כדי כך שתחייב גיוס מילואים שלא היה כמוהו מאז מלחמת יום הכיפורים, שתשבית את כל המשק, שתושיב גם את העורף במקלטים ובממ"דים - והעיקר שנכה את המרצחים כך שצליל המהלומה יהדהד בכל רחבי העולם הערבי, העיקר שנחזיר לישראל את ההרתעה, משהו שהפסיק כבר להפחיד חלק ממבקשי רעתנו.
ההבנה שנדרש פה ניצחון בנוק-אאוט ואין בלתו, אינה רק גחמה נקמנית, אלא גם ביטוי של הבנה מדינית לפיה ככל שנכה חזק יותר עתה, כך נעכב ואולי אף נמנע את הסיבוב הבא - לא רק נגד חמאס, אלא גם נגד חיזבאללה וכל שלוחיה האחרים של איראן.
מה קיבלנו מאז? בעיקר תירוצים. החטופים הפכו מסיבה לצאת למלחמה לתירוץ להחלשת עצמת התקיפות (שהיה בעצם כניעה ללחץ בינלאומי שלא ברור עד כמה התקיים בפועל), עכשיו הם הופכים מתירוץ לאשמים (בקצב הזה עוד יאשימו בבגידה את האומללים, אם וכאשר יהפכו לפדויי שבי).
האמריקאים הפכו ממושיעי ישראל (יש למישהו ספק בכלל בעובדה שאותו DON'T מפורסם של ביידן, מגובה בשתי נושאות מטוסים, הוא שמנע את המשך המתקפה ושכנע, למשל את חיזבאללה "להסתפק" בירי לעבר יישובי הצפון?) לאויבי המאמץ הצבאי ומעל לכל מרחפת איזו רוח טרלול שמאשימה בכל את ההתנתקות, את אוסלו (משהו בכלל נשאר ממנה? העבודה ומרצ שהיו הרוח החיה מאחורי אוסלו מתנדנדות סביב אחוז החסימה, מרצ מעט מעליו והעבודה הרבה מתחתיו) ואת שקמה ברסלר.
במובן הזה, אם לשאול מונח שנכנס לעגה העכשווית, הרי שגם בן גביר שלועג לביידן ועורג לטראמפ וגם גוטליב פינת רגב עם השלשול המילולי, הם "פרוקסים" של נתניהו.
ההחמצה היסטורית שלו, ההפסד כולו שלנו
הנה, כלום לא עוצר אותו: אין שמאל, אין אופוזיציה למלחמה (גם מי שבחרו להישאר מחוץ לממשלה, כמו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, מגבים את המאמץ המלחמתי), אין הפגנות נגד המשך הלחימה ואפילו ההפגנות המועטות שמתקיימות - החל מאלה של בני משפחות החטופים ועד לאלה שקוראות לו להתפטר - לא דורשות את הפסקת הלחימה.
והנה, בכל זאת - אחרי צו שמונה, מגיעה השעה שמונה (בכל ערב נתון), ובמקום לשמוע על ניצחונות, אנחנו שומעים על התחזקות חמאס, חזרתו לשליטה במנגנונים האזרחיים, השתלטות כמעט מוחלטת שלו על הסיוע ההומניטרי והקשחת עמדתו בנוגע לסוגיית החטופים.
עד לפני כמה שבועות עוד ניסו להרוג את השליח, כלומר להאשים את התקשורת. בערוץ נתניהו גינו את "ערוצי התבהלה" ודיווחו על ניצחונות מוחצים בחזית ועל כך שהנה, עוד מעט תופסים את סינוואר - כשהם הבינו שלא מדובר אלא בעורבא פרח, הם עברו להשתלח במשפחות החטופים. מה הלאה?
מעטים הם המנהיגים שמקבלים הזדמנות פז לכתוב את שמם באותיות של זהב בספרי ההיסטוריה. בין ראשי הממשלות בישראל היו רק שניים כאלה: בן גוריון ובגין.
שרת ניסה בכל מאודו להיות בן גוריון, אשכול גמגם ברדיו ערב מלחמת ששת הימים, בגולדה דבקה האחריות למחדל יום הכיפורים, רבין ניסה להביא שלום וכשל עוד בטרם נרצח, פרס שאף כל חייב להיות מנהיג - ומכל מורשתו (המטופחת בסכומי עתק) נשאר בעיקר חוסר יכולתו להיבחר בזכות עצמו.
שמיר היה אפור מדי מכדי להיזכר, אריק שרון השאיר מורשת מבולבלת שבצידה אחד הכישלון בלבנון ובצידה האחר ההתנתקות (שהיה אפשר להתווכח על מידת היגיון המדיני-בטחוני ששיקפה, אלמלא הייתה מעין "עסקת שליט" מוקדמת, כלומר - לא משהו שנבחן לגופו, אלא ביכולתו לשמר את השלטון בידיו), אולמרט סיים את הקריירה הפוליטית שלו בכלא.
נתניהו קיבל הזדמנות להנהיג את מדינת ישראל לניצחון מזהיר, כזה שהיה משכיח את תיקי האלפים, את הפילוג שגרמה החקיקה המשפטית, אפילו את הסבל הנורא שחוו תושבי הנגב המערבי באותה שבת נוראית.
האם מקץ שלושה חודשים (מחר יהיה היום האחרון של החודש השלישי) של לחימה, למענה התגייסה כל מדינת ישראל, אפשר כבר לקבוע שהוא נכשל?
דורשי רעתו טוענים כבר במשך כמה שבועות שהוא "לא כשיר", אבל עם כל יום שחולף מבינים עוד ועוד ישראלים שהעניין הוא פחות הכשירות ויותר היכולת - הוא פשוט לא מסוגל.