הסיבוב הראשון של התביעה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג הסתיים במעין תיקו. בית הדין אמנם לא נענה לדרישתה של דרום אפריקה להורות על הפסקת הלחימה בעזה אך קבע כי התלונה מצביעה על חשש לפעולות שמפרות את האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם. חשש זה ביסס בית הדין על שני מרכיבים - על פעולותיה של ישראל ועל כוונותיה. כפילות זו קבועה באמנה עצמה שדורשת הוכחה הן של מעשה והן של כוונה.
האמנה קובעת: "השמדת-עם פירושה - אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד: השמדה גמורה או חלקית של קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא קבוצה כזו. אלה המעשים: הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה; גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה; העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה; קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה; העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך כפייה".
את המעשה קבע בית-הדין בעיקר על-יסוד אמירות של נציגים של סוכנויות האו"ם. וכך כתב: "בית הדין מציין כי המבצע הצבאי שמבוצע על ידי ישראל בהמשך למתקפה עליה גרo למספר רב של הרוגים ופצועים, עקירת רבים מבתיהם ונזק נרחב לתשתית אזרחית. יותר מ-25 אלף פלסטינים נהרגו, בתים רבים ניזוקו. 1.7 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם. ארגון הבריאות של האו"ם קבע ש-93% מאוכלוסיית עזה סובלת מרעב".
את הכוונה להביא להשמדת עם למד בית-הדין מהתבטאויות של אישי ציבור שונים. בטרם יקבע האם ישראל מבצעת השמדת עם הוציא בית הדין שורה של צווים זמניים להגנה על האוכלוסייה הפלסטינית מפני ביצוע רצח עם. בין היתר דרש בית הדין מישראל לנקוט את כל האמצעים כדי למנוע ביצוע של מעשים הנכללים בהגדרה של השמדת עם. בית הדין אף דרש מישראל להגיש, בתוך 30 יום, דוח בדבר האמצעים שנקטה לביצוע הצווים. בית הדין הדגיש, כי אם הדו"ח של ישראל לא יהיה מספק מבחינת דרום אפריקה, היא רשאית לפנות שוב לבית הדין בבקשה להוצאת צווים זמניים.
בעוד משרד המשפטים עמל על הכנת הדו"ח התקיים בירושלים כנס רב משתתפים של "קואליציית הארגונים להתיישבות בחבל עזה", בסימן "והורשתם את יושבי הארץ". בכנס, שהשתתפו בו שרים וחברי כנסת מהקואליציה, הוצגה תכנית להתיישבות מחודשת ברצועת עזה, הכוללת גרעיני התיישבות בעיר עזה ובחאן יונס. בצד תכנית ההתיישבות הוצגה תכנית לעידוד "הגירה מרצון" של תושבי עזה, שם מכובס לטרנספר, כפי שהוצג בכרזה שהתנוססה באולם.
אמת, התכנית שהוצגה בכנס אינה סותרת את האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת העם, ואף אינה מפרה את הצווים שהוציא בית-הדין. היא סותרת לכאורה את הוראות סעיף 49 לאמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה. סעיף זה אוסר על גירושם של תושביו של שטח כבוש, ועל העברתם של אזרחים מהמדינה הכובשת לשטח שנכבש.
ישראל אינה חתומה על האמנה והיא אף מכחישה שמדובר בכיבוש. עם זאת היא הביעה התחייבות לקיים את ההוראות ההומניטריות המפורטות באמנה. עם זאת, קיים חשש שהכנס והדברים שהושמעו בו יפגעו בעמדתה של ישראל בבית הדין. הם גם אינם תורמים למאמצים לשחרר את החטופים. נשאלת השאלה מה דחק במארגנים לקיים את הכנס דווקא עכשיו מעבר לקריצה ל"בייס", ולרצון להביך את נתניהו.
הכותב הוא יו"ר הוועדה לקשרים אקדמיים בינלאומיים של המרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחירות דתית