ב-7 באוקטובר כל המדינה לקתה בהלם קרב. לא האמנו. זלזלנו. חשבנו שזה פייק ניוז - אבל זה קרה. בעוד שאנו קוברים את המתים, מנסים להבין מי חטוף בעזה ומי עוד נעדר ומנסים לעכל סרטוני אימה שצרבו אותנו - אנחנו מתחילים לצאת מההלם ולהבין ולגלות שבעצם שהכתובת הייתה על הקיר. אני גר בקיבוץ ניר עם שבעוטף עזה יותר מ-15 שנה, ומנהל את שתי מסעדות "סושימוטו" בדרום - אחת בשדרות והשנייה ביבנה. שם אשתי ואני בנינו את ביתנו וגידלנו את שלושת ילדינו עד לפני כארבע חודשים. כרגע, בעל כורחנו, הפכנו לתל אביבים שלא מן המניין.
למרות שעיריית תל אביב ותושביה מעניקים לנו חיבוק חם אוהב - אנחנו מתגעגעים הביתה. אבל מה זה בעצם הבית? האם נצליח לחזור לחיות שם? האם זה בכלל אחראי כהורה לחזור ולגדל את ילדיו באותו מקום שאנחנו קוראים לו בית?
שאלו אותי בעבר כבר כמה פעמים, עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, למה אתה גר בדרום? ותמיד עניתי שזה כי אני מאמין שיבוא שינוי, ושאם לא שם - אז בשום מקום בארץ. כי אזרח במדינת ישראל צריך להרגיש בטוח בכל מקום בארץ. אנחנו לא גרים מעבר לקו הירוק, ולא אמורים להכיל בקבוקי תבערה וירי טילים.
לכל הכתבות בפרויקט קול העוטף
כדי לחזור הביתה, לא רק אני, אלא כל המדינה צריכה להתפכח מהנאיביות שהיא נפלה אליה. אני לא מתכוון לקונספציה או לעם מי יש לנו עסק בצד השני. אני מתכוון לנאיביות שבקרבנו, זו שהביאה עלינו את האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה וזו שעוד תביא עלינו, אם לא נתפכח מיד, חורבן ואסון גדול עוד יותר.
ה-7 באוקטובר הוא רק סימפטום, כמו שהרפורמה המשפטית היא סימפטום, כמו שסבבי בחירות בלתי נגמרים הם סימפטום לבעיה האמתית והשורשית יותר - משבר הזהות שלנו. זה נחמד ויפה לצעוק "זה או אנחנו או הם" כלפי העזתיים, כשאנחנו לא סגורים על "זה או אנחנו או הם" בתוככי החברה הישראלית. איך בכלל ניתן לצפות מממשלה של מדינה, עדיין צעירה יחסית ומלאה ברצונות סותרים, לגבש מדיניות כלפי משהו? בטח שלא מדניות ביטחונית או יעדי מלחמה ברורים.
אנחנו מנסים להתחמק מליישב את הפערים האלה מאז קום המדינה. בהתחלה, אולי לא הרגשנו את זה כי היה ערוץ אחד והגמוניה שולטת, אבל זה תמיד היה שם - משבר זהות שנמנענו מלהתייחס אליו. כמו מעשן שמודע לנזק העצמי שבמעשיו ודוחה את ההפסקה ל"מחר", כך אנחנו התעלמנו מהסכנות ודחינו את הקץ עד שקיבלנו ריאות שחורות בצורת בתים מפויחים ביישובי עוטף.
כדי שאני אוכל לחזור הביתה ולחיות שם, אני צריך שמדינת ישראל תיגמל מיד מההתמכרות ל"ביחד נגד אויב" - ותמצא ותגדיר מחדש את ה"ביחד" שלה בעצמה. את המכנה המשותף שמחבר אותנו כדי שבאמת ננצח. כדי שזה יקרה, יעדי המלחמה צריכים להפוך להחזרת החטופים כולם נקודה. אנחנו עוד נחזור ונמוטט את שלטון החמאס בהמשך.
לשם כך, אנחנו חייבים ליישב את משבר הזהות בינינו, ולהבין מה זו בעצם מדינה יהודית-דמוקרטית ואיך שני הערכים מתיישבים יחד. אחרי 75 שנה, הגענו לגיל שצריך להחליט מה מגדיר אותנו כעם, כדי שנוכל לייצר מדיניות כלפי האיומים שמעבר לגדר. במשך שני עשורים מדינת ישראל לא הצליחה לייצר מדיניות עם תכלית לירי של חמאס, רק מיגון ועוד מיגון. 20 שנה ישבנו על הגדר, לא לכאן ולא לכאן - עד שבוקר אחד היא נפרצה, וטבחו בנו.
עכשיו, כדי שנחזור לחיות בבית, אני לא רק צריך להרגיש שהעוטף זה המקום הכי מוגן ובטוח בארץ, אני צריך, למעשה חייב לדעת שגובשה מדיניות ברורה. באמת שלא אכפת לי כל כך מה היא תהיה, מלחמה כוללת או הסכם מדיני. העיקר שלא נשב על הגדר.