ילדי העורף כבר מבדילים בין סוגי הרעש השונים - מסוק פינוי או תקיפה. התותחנים מזכירים להם תמיד את קיומה של המלחמה, ק"מ ספורים מהבית שלהם. מהמקום שאמור להיות ה-safe zone שלהם.
אנחנו כבר 117 יום מפוכחים וערנים לחלוטין, דרוכים ומתוחים. היישובים סביבנו טרם חזרו במלואם, ומותירים אותנו בעצם בקו הראשון. אנחנו לא העוטף - אנחנו העורף. ישנו קו דמיוני המגדיר את היחס שאותו מקבלים התושבים, כדוגמת מתווה הפיצויים ופינוי התושבים שלו הם אינם זכאים.
התושבים הגרים במושב מקיימים חיים כמעט כבשגרה , יוצאים לעבודה מגדלים את הילדים מתרועעים חברתית במידת האפשר ומבינים כי זו השגרה שיש. לא שגרה נורמטיבית אלא זו המציאות ומקבלים אותה כמות שהיא.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
כיתת הכוננות במושב מקיימת מציאות מורכבת בהמתנה לתשובה אם מושב בית הגדי זכאי לגידור והגנה יישובית, או פשוט להמשיך בשגרה היומית, ולהילחם על זכותנו הבסיסית - ביטחון המושב. באותה שבת ארורה המחבלים הגיעו לפאתי המושב, סמוך למשק מספר 1. משפחת טרבלסי. אלמלא תושייתם של כוחות הביטחון, האירוע בהחלט היה מסתיים אחרת.
במושב נפלו 11 טילים. חמישה מהם פגעו פגיעה ישירה. ההתאוששות הפיזית אמנם מתרחשת, אך הטראומה הנפשית שממנה סובלים התושבים היא ללא תאריך תפוגה. המחיר הכל כך כבד שאותו משלמים ילדינו אמנם לא נראה כעת לעין, אך בטווח הארוך בהחלט ייקח לנו זמן להשלים את החסר. מצופה מאיתנו כביכול ללחוץ play ופשוט לתפקד על אוטומט. לא תמיד הדבר אפשרי. לפעמים יש ימים שפשוט חייבים לעשות stop.