קשה למתבונן מהצד להבין בימים אלה את מכלול יחסי ישראל ארצות הברית. מצד אחד התייצבות חסרת תקדים של הממשל האמריקאי על כל זרועותיו לצידה של ישראל בימיה הקשים ביותר מעולם. ומצד שני התרחקות שלא ידענו כדוגמתה אף פעם.
הנשיא ביידן הפך לאח הבכור של הישראלים. למנהיג אחראי ומלא חמלה הממלא את החלל הרגשי והמנהיגותי שנתניהו מרוקן בעצם קיומו הפוליטי. ירושלים מונהגת מוושינגטון; בכסף ובנשק, בתמיכה ובדיפלומטיה המאפשרים לישראל לעשות בעזה ובשטחים הכבושים מעשים שלאף מדינה אחת במערב אין היתר לעשותם. ומאידך הקמפוסים, האגפים הפוליטיים הפרוגרסיביים, חלקים בתקשורת ולא מעט מחברי הקהילה השחורה מסמנים כיוון אחר לגמרי. ההסתייגות מישראל מתגברת עד כדי עוינות של ממש וסכנה לסיכויי בחירתו המחודשת של הנשיא ביידן. ככלל, ככך שאתה יותר דמוקרט, צעיר ומשכיל. ההסתייגות שלך מישראל גדלה. וככל שאתה מזדהה יותר עם מאבקיה של הקהילה השחורה בארצות הברית לשוויון ותיקון קלקולי העבר אתה מזדהה גם עם הסמליות שבמאבק הפלסטיני. מבלי להבין בהכרח את המורכבויות והשוני.
הרבה מאד נכתב על הנזקים הנוראים שחולל נתניהו (גם) ליחסי ישראל ארצות הברית. על שדחק את ישראל אל זרועות השמרנים, על הברית שכרת עם הגרועים שבהם, על העדפתו את הנוצרים האוונגליסטים כ-"Base" הפוליטי שלו ושל ממשלת הפונדמנטליסטים היהודית בראשותו, ועל נטישתו את יהודי ארצות הברית הדמוקרטים. אבל חובה להבין שברית נתניהו-טראמפ, הביביזם והטראמפיזם, היא הרבה יותר מאשר קוניוקטורה פוליטית מזדמנת.
במשכם של דורות פוליטיים רבים דברו על הערכים המשותפים לארצות הברית הגדולה וישראל הקטנה. התכוונו לדמוקרטיה דינמית, לאתוס ופאתוס של חלוצים, למאבק נחוש לחירות ולמרכזיות התנ"ך בזהות הלאומית. כל זה נשחק מאד בידי שני מלאכי החבלה הנ"ל. על פני השטח נותרו האינטרסים הכוחניים והזוגיות המפוצלת. חצי אמריקה עם חצי ישראל. החצאים הפופוליסטים - של ארה"ב וישראל - מתקרבים מאד והחצאים הליברלים מתרחקים והולכים.
כמעט ולא דובר כאן מעולם על הצד האפל של השותפות, המכנים המשותפים שהשתיקה יפה להם. בטבורה של וושינגטון הבירה. בקומת הכניסה של המוזיאון הלאומי להיסטוריה ולתרבות של האפריקאים האמריקאים חקוק כך באבן: "הפרדוקס של המהפיכה האמריקאית, המאבק למען חירות בעידן של עבדות נרחבת, הוטמע לתוך היסודות של ארצות הברית... והוא עוד מתקיים במוסדותיה על עצם היום הזה".
ישראל קמה על בסיסי אותו הפרדוקס. חירות נשגבת עבור העם היהודי במחיר טרגדיה איומה לעם הפלסטיני. התאומות עצמאות ונַכְּבָּה נולדו יחד. האחת סימלה את סוף פרקי הסבל והנדודים של העם היהודי והשניה את תחילת מסע היסורים של העם הפלסטיני. אי אפשר להבין את הגדולה והחולשות של ה"מדינה היהודית" מבלי להכיר בטרגדיה הפלסטינית שביסודה. את הגירוש והפליטות, את גזל הרכוש והאדמות, את חורבן הישובים שהיו ואת האפליות המובנות לתוך ה-DNA הישראלי.
ישראל הנוכחית היא יותר יהודית מדמוקרטית. היהדות שלה מונעת מחזון של עליונות יהודית - גנטית ודתית - ומלחמת חורמה בלפחות שניים מערכי היסוד של המערב - החירות והשוויון. ומשכך קל לה למצא את המשותף עם הדומה לה בצפון אמריקה: תנועות העליונות הלבנה, מלחמה קיומית ב"אחר", שמרנות מערך הפריווילגיות לעליונים ורדיפה מתמדת של מי שמבקשים לתקן את הסדר הקיים.
כך בדיוק אי אפשר להבין את ארצות הברית של 2024 בלי להכיר את היסודות העמוקים של השמדת העמים המקוריים של אמריקה ובלי להכיר בעבדות כיסוד העושר והעושק המניעים עד היום את המכונה האמריקאית. ובלי להבין שהפצעים ההם עוד שותתי דם. כי ארצות הברית של אמריקה עדיין לא הצליחה לטהר את מוסדותיה מעיוותי ההקמה העתיקים. אחרי ההישג המופלא של בחירת אובמה לנשיא השחור הראשון בא עידן טראמפ הלבן. הגזען השובניסט העושה כל שביכולתו כדי להשיב את המטוטלת האמריקאית אל הקוטב צר המוחין, המפלה והגזען שהיה. ה-MAGA האמיתית היא געגוע לגדולה שלא הייתה, היא מאמץ לשחזר את עידן העליונות הלבנה, ותו לא.
נתניהו וטראמפ, הביביזם והטראמפיזם הם תמונות ראי אלו של אלו. חובה להילחם בהם בכל דרך דמוקרטית אפשרית. כי קיומם הוא קבורתנו. ובקבורתם - הפוליטית - טמון זרע התקווה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית