לפני כמה ימים שאלה אותי הבת שלי על פרסום שהופיע בחדשות בעניינה של השרה אורית סטרוק. "תעשי לעצמך כלל", המלצתי לה, "אל תאמיני לאף דיווח שנוגע בה. 90% מהדיווחים אודותיה מבוססים על שקר, מניפולציות והוצאת דברים מהקשרם, ומכיוון שאת 10 האחוזים הנותרים לא תדעי לזהות, צאי מנקודת הנחה שמשקרים לך כל הזמן".
למה חשוב כל כך לכתוב על הקמפיין שמתנהל נגד סטרוק? גם כי הוא גורם לה עוול גדול. גם משום שאני מכיר אותה שנים רבות, הרבה לפני שנבחרה לכנסת, ואני יודע עד כמה אין שום קשר בין האישה הזו לבין התדמית שהתקשורת הצליחה לבנות לה. וגם, ואולי חשוב מכל, משום שמדובר במודל מסוכן שמלמד כיצד מסוגלת עיתונות רעה ופוליטית להשמיד ציבורית את יריביה האידיאולוגיים.
מילה חשובה לפני שנתחיל. אין בטור הזה שום כוונה לנסות לשכנע שאורית סטרוק צודקת בדעותיה, בעמדותיה, או באידיאולוגיה שלה. אלה סוגיות שהמחלוקת לגביהן לגיטימית לגמרי. אם מישהו חושב שהיא ימנית מדי או קיצונית מדי, זכותו. בניגוד לשקרים שייחשפו כאן, דיון אמיתי על דעותיו, עמדותיו ומעשיו של נבחר ציבור חשובים עד מאד.
אורית סטרוק, ואני אומר את זה מתוך מעקב ארוך שנים אחר פעילותה, היא אחד האנשים הרציניים והחשובים במחנה הלאומי. נבחרת ציבור חדה וחכמה, נדירה בחריצותה, ומרשימה בבקיאות שהיא מגלה בכל נושא שהיא לוקחת לידיה. במשך עשרות שנים, גם לפני שהגיעה לכנסת, הייתה המנוע המרכזי של הרבה מאד פעולות, יוזמות והחלטות שקודמו בימין. על מיעוטם נטלה קרדיט. ברוב המקרים, כשסברה שטוב יותר לקדם משהו באמצעות מישהו אחר, לא פעם אפילו ממפלגה אחרת, העדיפה להישאר מאחור ולהותיר לו את התהילה. אלמלא היה כל השיח שלנו נגוע בצביעות, העיתונות הייתה נושאת אותה על כפיים כסמל לאשה פורצת דרך. במקום זה, היא עובדת במשרה מלאה כדי לנסות להציג אותה כמטורללת, כמושחתת, וכמי שעסוקה רק עם הבייס שלה וההתנחלויות שלה.
לפני עשרה ימים התגייסו כלי התקשורת במאמץ לצייר אותה כשרה שחיה את החיים הטובים, ומנותקת מהציבור החלש שלא גומר את החודש. זה התחיל מדיווח לגיטימי של עמיתתי ב"כאן", כרמלה מנשה, שפרסמה קטע מהתכתבות של סטרוק עם אזרח ששלח לה הודעת ביקורת על מס הנסיעה על רכבים חשמליים, ולצידה הצעה: "הגיע הזמן שגם אתם תקצצו מכל השפע שאתם מקבלים".
סטרוק ביקשה ממנו, בתגובה, לנהל שיח מכבד, והוסיפה בתגובה להצעתו: "אף שר לא מקבל משכורות שמנות, אני מכירה שרים שלא גומרים את החודש למרות שהם עובדים מאוד קשה לילות כימים - ואפילו כאלה שהוריהם תומכים בהם כלכלית". זה לא היה קטע מנאום בכנסת על מצב האומה או פיסקה ממצע המפלגה שלה. זו הייתה, כאמור, שורה מהתכתבות וואטסאפ בחצות הליל.
רגע אחרי הפרסום הזה החל גל ענקי של לעג - שחרך את כל האולפנים ואתרי החדשות, כלפי סטרוק. הסאבטקסקט היה ברור. סטרוק יושבת במגדל השן, חיה לה על כוכב רחוק, לא מחוברת לשטח, ולא יודעת מה מתרחש אצל אנשים שלא גומרים את החודש. באחת ממהדורות החדשות הרחיקו עוד וכינו אותה "מארי אנטואנט של הממשלה".
מכיוון שאני מכיר את אורית כל כך הרבה שנים, קמפיין הכזב הזה הוציא אותי מדעתי. בואו נתחיל בעובדות. סטרוק לא התלוננה באותה הודעה על השכר הנמוך שלה, ולא התלוננה על מצבה שלה. היא דיברה על אחרים. ומעשה שהיה כך היה. כשהחלו הקיצוצים במשרדי הממשלה, פנתה שרת ההתיישבות לחבריה השרים (אני יודע על חמישה כאלה, משלוש סיעות שונות) והציעה להוביל מהלך של קיצוץ בשכר הבכירים, בהם גם של שרי הממשלה, כלומר שלה עצמה. "שהציבור ירגיש שבתקופה הקשה הזו, גם אנחנו נושאים בעצמנו בנטל", הסבירה להם.
היוזמה שלה לא הסתייעה. שרים שאליהם פנתה התנגדו לה, איש איש וסיבותיו. שלושה מהם סיפרו לה שהם לא גומרים את החודש. אחד טען שהוא נעזר בהורים שלו. אחד העיר לה שקל לה לדבר על קיצוץ בשכר, כשהילדים שלה כבר בוגרים ולא נסמכים על שולחנה. האם הטענות שלהם נכונות? אין לדעת. זה גם לא חשוב כאן. מה שחשוב זה שסטרוק לא טענה אותן בעצמה או על עצמה. נהפוך הוא. היא, כאמור, הייתה זו שהציעה לקצץ משכרה. נראה קצת שונה מהתעמולה השקרית שהוצגה נגדה במהדורות, לא?
רגע, זו רק ההתחלה. כמי שמכיר את סטרוק, חשוב לי לספר מה הכי הקפיץ אותי במתקפה הלעגנית הזו עליה. סטרוק, כך אני מעריך, נמצאת בעשירון התחתון מבחינת מצבה הכלכלי, בין הפוליטיקאים שלנו. "רוב חיי הייתי עניה מרודה", סיפרה לי פעם ברגע של גילוי לב. היא טיפלה בתינוקות של אחרים, היא העבירה שיעורים פרטיים, היא ניקתה את בתי השכנות שלה. לאורך שנים נעזרה בכספי צדקה, ב"מתנות לאביונים", ב"קמחא דפסחא" ובתרומות של אנשים טובים.
כשנכנסה לכנסת, שיתפה אותי בעבר, השתמשה במשכורות הראשונות שקיבלה כדי לסגור חובות שהצטברו במשך שנים בתלמודי התורה ובאולפנות של הילדים שלה. את הבגדים של הילדים רכשה כל שנות בגרותם ביד שנייה, ועד היום אין לה ולבעלה רכב. היא, כשרה, נוסעת בזה הממשלתי. הוא, בטרמפים ובאוטובוסים. סטרוק לא התלוננה על מצבה ולא באה בטענות מעולם. היא בחרה להביא לעולם 11 ילדים, ובחרה גם לחיות בצמצום כדי שבעלה יוכל לעסוק בתורה.
מה רציתי ללמד בכל הסיפור הזה? שמי שהתאמצו לצייר אותה כפי שציירה אותה התקשורת בשבוע שעבר, רק משום שהיא יריבה פוליטית שלהם, הם אנשים רעים. ועוד משהו: בשבוע שעבר התארגנו כמה ארגוני שמאל כדי להתרים עבורה כסף. המוני אנשים נקראו לשלוח לה שקל באמצעות הביט. הכוונה הייתה ברורה. ללעוג לה. להציג אותה כמי שאין לה מושג מה מתרחש סביבה. "אתה לא מבין מה זה עשה לי", סיפרה לי על סף דמעות בתחילת השבוע. "זה החזיר אותי לימים שבהם נאלצתי באמת לקבל תרומות כאלה. אנשים צריכים לדעת שצדקה למי שאין לו, היא לא עניין להתבדח עליו".
אבל זה לא נגמר פה. מתן חודורוב, הפרשן הכלכלי של ערוץ 13, החליט לקחת את ההתקפה על סטרוק צעד אחד קדימה, כשלפחות בשתי תוכניות שאני ראיתי, הסביר לצופים שסטרוק, זו שעכשיו מזכירה את שכר השרים, התנגדה בעצמה ב- 2015 להעלאת שכר המינימום לאלה שבאמת אין להם. "כדאי שסטרוק תזכור לאיזה עם היא מדברת", העביר לה סדרת חינוך, "213 אלף מובטלים, מעל 200 אלף משרתים במילואים, להם כנראה קצת יותר קשה לגמור את החודש".
אני שם רגע בצד את העולם ההפוך שאליו הדרדרנו, שבו בחור שאת תרומתו לצבא הגנה לישראל עשה ככתב של תחנת רדיו, מלמד את אורית סטרוק, ששמונה מבניה וחתניה מגויסים למלחמה, על מצבם של חיילים המילואים. שימו את זה בצד. בואו נתרכז בעובדות. שהרי מה ניסה חודורוב לטעון? שהעובדה שאורית סטרוק התנגדה להעלאת שכר המינימום, היא עוד הוכחה שלא אכפת לה מהחלשים.
ובכן, חזרתי אל הפרוטוקולים של ינואר 2015, ואל אותו דיון מדובר. "זה יום שאנחנו עושים בו היסטוריה", הכריז על הדוכן שר הכלכלה נפתלי בנט, יו"ר מפלגתה של סטרוק, כשהוא מודה לשותפיו יאיר לפיד ואבי ניסנקורן. אחריו עלתה סטרוק. "החוק הוא צעד ראוי, צודק ומתחשב עבור מאות אלפי עובדים שמשתכרים שכר מינימום", פתחה, "ובכל זאת, אני מתכוונת להימנע בהצבעה הזו, כי למרות ההזדהות שלי עם עובדי שכר מינימום, ששכרם יעלה סוף סוף, עם כל ההשתתפות בשמחתם, אי אפשר ולא נכון להתעלם היום מאוכלוסייה חלשה בהרבה, אוכלוסייה שהצעת החוק הזאת פוגעת בה פגיעה אנושה, האוכלוסייה הסיעודית".
סטרוק הסבירה שקשישים, נכים וחולים סיעודיים, "האנשים הכי חסרי ישע בחברה שלנו", אלה שנאלצים להסתייע בביתם בעובד, נחשבים ל"מעסיקים בעל כורחם". עכשיו, טענה, כששכרו של העובד שמסייע להם יעלה, בעוד הקיצבה שלהם תישאר כפי שהיא, העול ייפול עליהם. "על מה בדיוק הם יוותרו", שאלה, "על האוכל? על המקלחת? על ההשגחה הצמודה?".
סטרוק נמנעה בקריאה הראשונה. אחריה, בעקבות התחייבות שקיבלה מראש הממשלה דרך יו"ר ועדת הרווחה, לפיה יוקצו 100 מיליון שקלים נוספים לאוכלוסיה הסיעודית, הצביעה בעד העלאת שכר המינימום בקריאה השנייה והשלישית. עכשיו, אחרי שקראתם את זה, תגידו לי איך צריך להתייחס לעיתונאים כמו מתן חודורוב שמציגים לצופים שלהם את אורית סטרוק כמנותקת מהשכבות החלשות, עד כדי כך שהיא מתנגדת להעלאת שכר המינימום? אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני מדבר על קמפיין מסולף של עיתונות רדודה, שאין מאחוריה כלום זולת שנאה פוליטית?
בלון נפוח עם תמונה
והנה עוד דוגמה, שפורסמה לפני כמה ימים ב"כלכליסט", לצד תמונה של השרה, תחת הכותרת "סטרוק מתלוננת על שכר השרים? רשות שתחתיה פועלת נגד התאגדות עובדות בשכר מינימום". רוצה לומר, עוד הוכחה שלשרה לא אכפת מחלשים.
והעובדות? ובכן, אפשר לומר, בגדול, שאף מילה מהכותרת הזו לא נכונה. ראשית, כפי שהסברנו לעיל, סטרוק לא "התלוננה" על שכר השרים. היא עצמה אף הציעה לקצץ אותו. הלאה. האם "רשות שתחתיה" אכן "פועלת נגד התאגדות עובדות בשכר מינימום?". ובכן, מסתבר שאפילו הכתב, שחר אילן, לא ידע לעמוד מאחורי הקביעה הזו - ולכן בחר לאורך כל הידיעה לצטט מכתב שכתב אבי סולימן, יו"ר הסתדרות הפועל המזרחי, ולהשתמש שבע פעמים בביטוי "טוען" ו"לטענתו".
מה הסיפור, אתם שואלים? ובכן, שבוע קודם לפרסום, ערכה רשות השירות הלאומי כנס לשמיניסטיות מתעניינות. הסתדרות הפועל המזרחי, כך לפי שחר אילן עצמו, "ניצלה את הכנס כדי לנסות ולהחתים רכזות להתאגדות החדשה במטרה לצרף לשורותיה שליש מהרכזות - הכמות הדרושה להכרזה על ארגון עובדים יציג". ומה קרה? יו"ר ההסתדרות טען, מצידו, שאנשיו הוצאו מהאירוע. רשות השירות הלאומי, מצידה, טענה שהמאבטחים אכן הוציאו אותם משום שהתפרצו למקום ללא תיאום.
רגע, זה רק חלק קטן מהסיפור. כי רשות השירות הלאומי הבהירה בתגובתה עוד משהו: שבינה לבין רכזות השירות אין בכלל יחסי עובד מעביד. הרכזות מועסקות דרך עמותות שונות. רוצה לומר, לרשות השירות הלאומי, ודאי לא לשרה שמעליה, אין שום קשר לסוגיית ההתאגדות של מי שכלל אינן עובדות המשרד. אז למה ב"כלכליסט" שמו תמונה גדולה של סטרוק וחיברו בינה לבין הטענות של אותו כותב מכתב? כי על סטרוק אפשר להדביק הכל, גם שלא אכפת לה מהעובדות.
עכשיו, תשמעו איך זה נגמר. שאלתי השבוע את אורית סטרוק מה היא חושבת על ההתאגדות האפשרית של אותן רכזות, ולא תאמינו מה היא ענתה. "אני לגמרי בעד שהן תתאגדנה", הבהירה, "הן עושות עבודת קודש ואני משוכנעת שהתאגדות שלהן תיתן להן יותר כוח. אני רק לא הכתובת לזה. הן לא עובדות המשרד שלי, ואני ודאי לא יכולה לכוון אותן לארגון עובדים מסוים. שיבחרו לאיזו הסתדרות מתאים להן ללכת ואני מעודדת אותן לעשות את זה".
שורה תחתונה? בלון נפוח, וציטוט של טענות שאפילו "כלכליסט" לא מוכן לעמוד מאחוריהן. העיקר שיש תמונה של סטרוק, והצגה שלה כמי שמתנגדת להתאגדות עובדים.
הגפרור של לפיד
הלאה. שוב ושוב שמענו מכל כיוון אפשרי על התקציב של המשרד של סטרוק שגדל ומתנפח בלי הפסקה. שוב ושוב ניסתה סטרוק להסביר לעיתונאים את העובדות, ולהציג להם את המספרים, אבל לשווא. גם כאן הקמפיין נגדה היה חזק מכל. אחד משיאיה של השפל העיתונאי הגיע כשסטרוק התייצבה בתוכניתה של אלמז מנגיסטו באולפן חדשות 12, כדי לעשות פעם אחת ולתמיד סדר בעובדות. אני כבר לא מדבר על אופן הריאיון. על זה שמנגיסטו לא נתנה לה במשך רבע שעה להשלים משפט. על זה שהיא חזרה שוב ושוב על אותן שאלות, בלי לשמוע שלפני רגע קיבלה עליהן תשובות מדויקות.
מנגיסטו ביקשה מסטרוק הסבר לתוספת התקציב למשרד שלה, וגם הראתה לה על המסך מספרים שמוכיחים לכאורה שהתקציב שלה אכן גדל. לא סתם גדל, אלא ב-400 מיליון שקלים. "איך המשרד שלך קפץ בתקציב פי ארבע? אין משרד ממשלתי שהייתה לו קפיצה כזו", שאלה. סטרוק נראתה כמו מי שחיכתה להזדמנות להסביר סוף סוף את האמת, שהרי תקציב משרד הוא לא משהו שאפשר להמציא. "העובדות שהצגתם כרגע על המסך שקריות", השיבה, והסבירה, נתון אחר נתון, מספר אחר מספר, סכום אחר סכום, כיצד התקציב שלה דווקא ירד במאות מיליונים.
"כל צופי הערוץ שלכם ניזונים כבר שבועות מבסיס נתונים שקרי", אמרה. היא גם סיפרה את סיפורם של הכספים המכונים "קואליציוניים", והסבירה שרובם הגדול לא משרתים אותה פוליטית, ויישארו בתקציב תחת כל שר שהוא. "אין לי קשר פוליטי עם ההתיישבות בדרום ובצפון, ואין לי קשר פוליטי עם הרוב הגדול של המכינות הקדם צבאיות, ואין לי קשר פוליטי לרוב הגדול של הגרעינים המשימתיים שיש שם גם מ'דרור ישראל' ומ'השומר הצעיר' ומ'הנוער העובד והלומד'", ובכל מקרה, הסבירה, הכספים האלה לא גדלו, אלא הופחתו עכשיו ב- 330 מיליון. "זה לא מופיע אצלכם כי הכתבים שלכם מעדיפים לשקר", סיימה.
מנגיסטו, כך היה נראה, כלל לא שמעה את התשובה. "אנחנו בזמנים קשים", המשיכה, וכדי להמחיש את המצב ביקשה מסטרוק לצפות בתמונות של בעל עסק לשטיפת מכוניות שהיה סגור למשך שלושה שבועות, של בעל חנות יהלומים שנלחם בשג'עאיה והעסק שלו נפגע, ושל מישהי שפונתה מביתה וסיפרה ש"הילדים שלי חיים בתנאים לא נורמליים".
"למה למשרד שלך מצאו תקציבים, ולאותם אנשים שנמצאים בחזית ולא נשארו להם אפילו תחתונים, אין תקציבים?".
סטרוק לא התייאשה. היא ניסתה להסביר למנגיסטו ש-13 מיליארד שקל שהעבירה הממשלה עכשיו לטובת הצרכים של העורף, אמורים לתת מענה לזה בדיוק, ובכלל, שחלק גדול מהתקציב של המשרד שלה, אותו תקציב שלמנגיסטו יש בעיה איתו, מטפל בדיוק באנשים הללו.
מנגיסטו לא עצרה. "את שומעת את האנשים בשטח, זה לא מספיק. יש לך עכשיו 543 מיליון שקלים, למה לא לקצץ מהתקציב שלך ולתת להם?". סטרוק הסבירה לה שוב ושוב שאין לה 543 מיליון שקלים, שהמספרים לא נכונים, וממילא, שהטיפול באנשים האלה, זה בדיוק מה שהיא עושה במשרד שלה. "מה זה 94 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות? בואי תגידי לי מה את עושה בשביל המאמץ המלחמתי?", המשיכה מנגיסטו, כשהיא מתעלמת לחלוטין מההסברים שקיבלה זה הרגע.
"החטיבה להתיישבות מטפלת ביישובים", השיבה לה סטרוק על סף איבוד הסבלנות. "בכפר עזה ובניר עם ובניר עוז ובבארי ובכל המקומות האלה. החטיבה להתיישבות מקימה להם את המחנות הזמניים שלהם. היא שותפה במנהלת תקומה ובונה עבורם גם את שלב הביניים שלהם וגם את העתיד שלהם, ואת שואלת אותי מה אני עושה עם הכסף של החטיבה להתיישבות? זה מה שאני עושה. עוזרת למפונים בדרום ובצפון, עוזרת ליישובים בצפון שלא פונו וגם אצלם המצב קשה וגם ליישובים ביוהודה ושומרון, שגם שם המצב קשה".
הצפייה בראיון הזה כאבה בעיניים. אין ערך לעובדות, אין ערך למספרים, אין ערך לשום דבר חוץ מהקמפיין הפוליטי.
קחו לדוגמא את יאיר לפיד. האיש שבכל מדורה פוליטית של שנאה, תמצאו גפרור שלו. לפיד הוא כל מה שסטרוק לא. אין אמירה אידיאולוגית שלו, שהארכיון לא יגלה אמירה הפוכה לה. אין כמעט נושא שהוא מתראיין אודותיו ומגלה בקיאות. "המשרד של סטרוק צפוי להיות ב-2024 בעלות של 735 מיליון שקלים, כסף קואליציוני שמיועד לקיצוניים משיחיים שמנסים לגרור אותנו למלחמה כוללת", צייץ.
עזבו את זה שהתקציב של משרד ההתיישבות לא מתקרב למספרים השקריים שהמציא יו"ר האופוזיציה. זמן קצר אחרי שלפיד צייץ, הגיעה בטוויטר התשובה. "שלום, שמי דוד צביאל, סמנכ"ל בחטיבה להתיישבות ומשמש גם כיו"ר ועדת המכרזים".
צביאל הציע ללפיד לצאת איתו למסע לאותם כספים ש"מיועדים לקיצוניים משיחיים שמנסים לגרור אותנו למלחמה כוללת": "יזמות עסקית - 15 מיליון שקלים שחולקו רק ב-2023. תקציב המיועד ליזמים וחולמים שהקימו עסקים קטנים בפריפריה. בעוטף עזה, בגליל, בגולן וגם ביו"ש, אלו האנשים שמניעים את הכלכלה ומאפשרים חיים באותם אזורים, כי מה יותר 'קיצוני ומשיחי' מיזם צ'רקסי מריחניה שמרחיב את העסק המשפחתי למכירת אוכל מסורתי? בסך הכל נתמוך ב-130 יזמים שהם הכוח המניע באזורים הללו, בממוצע של 113 אלף שקל כל אחד מהם. רוצים עוד? הנה: תמיכה בסך כ-30 מיליון שקלים בתשתיות בפריפריה. תשתיות שמפיחות חיים, 46% בצפון - גליל עליון, גולן, מטה אשר, יסוד המעלה, 16% ביהודה ושומרון, 38% בדרום - שער הנגב, אשכול חוף אשקלון ועוד.
"ומה עושים אותם 'קיצוניים משיחיים' עם הכסף שלי/שלכם? אז הנה כמה דוגמות: תכנון אולם ספורט נגיש ברמות נפתלי, הקמת מבנה קהילתי בבאר מילכה, הקמת תשתיות עבור מעון יום בקיבוץ גברעם ועוד. אבל היי, זה כספים קואליציוניים שהולכים ל'קיצונים משיחיים'.
ויש עוד: תקציב של מעל 30 מיליון שקל לפעולות של חברה, קהילה וצמיחה דמוגרפית. תבינו, כדי להביא תושבים חדשים ליישובים לאורך גבולותיה של המדינה דרושה עבודה מקצועית, ליווי קהילתי, סיוע לרכז/ת קהילה ועוד. ואיך זה מתחלק? טוב ששאלתם. 34% למועצות בדרום הארץ, 24% למועצות ביו"ש, 42% למועצות בצפון, ואפילו לא נגעתי בתפקידנו המרכזי בסיוע למפונים החל מ-8 באוקטובר, מיישובי העוטף, שכידוע לכולם הינם 'קיצוניים ומשיחיים'. החל בבניית מחנות זמניים, עבור בליווי קהילתי ובהמשך גם סיוע כספי לפעילויות הפגה וציוד חירום. וכן, יש גם 75 מיליון שקל שמיועדים למרכיבי ביטחון בהתיישבות הצעירה. האם לאחותי המתגוררת ביישוב עשהאל בהר חברון עם שמונת ילדיה לא מגיעים מרכיבי בטחון? אחותי, שעובדת שעות נוספת כאחות בחדר מיון ושכבר 3 חודשים מתפעלת בית בגבורה ללא בעל הנמצא במילואים ונלחם בג'נין?".
וכל זה לפני שדיברנו על 153 מיליון שקלים למכינות הקדם צבאיות, רובן חילוניות, שרבים מבוגריהן נפלו במלחמה, ותלמידיהן נחשבים אצל לפיד "קיצונים משיחיים שמנסים לגרור אותנו למלחמה כוללת". ולפני שדברנו על 52 מיליונים לגרעינים משימתיים בכל רחבי הארץ והפריפריה. ולפני שדברנו על פרויקט שמירה על שטחי C , כדי שהפלסטינים לא יפלשו אליהם, סעיף שגם ממשלת לפיד מימנה, אבל עכשיו הפך לסעיף של "קיצונים משיחיים". ועוד ועוד.
ואחרי הכל, בסך הכל, קוצץ תקציב משרדה של סטרוק במאות מיליונים. שמעתם? לא עלה, אלא קוצץ. בגדול. והוא נשאר קטן יותר ומקוצץ יותר גם אחרי שהממשלה החליטה להעביר דרכו 150 מיליוני שקלים מ"קופסת המלחמה" למטרות שונות הקשורות במצב החדש שנולד בעקבותיה.
האם אפשר לקצץ בתקציבי המשרד הזה? ברור. כמו שאפשר לקצץ בתקציבי הספורט, בתקציבי ההשכלה הגבוהה, ובתקציבי התיאטרון. אז למה נטפלים רק למשרד הזה? נדמה לי שאם הגעתם עד כאן, אתם יודעים את התשובה.
וצריך להדגיש כאן משהו. כשכלי התקשורת מסמנים פוליטיקאי או תפיסה פוליטית שלא נראים להם, ומחליטים ליירט אותם ולא לדווח אודותיהם את האמת, זו הנחת מוקש בהליך הדמוקרטי. לא פחות. משום שלצרכני התקשורת, כלומר לכולנו, אין דרך לגלות לבדנו את האמת. מה שמאכילים אותנו, זה מה שאנחנו אוכלים.
קחו, לדוגמה, את הניסיון הקבוע להציג את אורית סטרוק כמי ששום דבר לא מעניין אותה, חוץ מיהודה ושומרון וחוץ מהבייס הפוליטי שלה. ביולי האחרון הושלם תיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שמאפשר גם ליישובים גדולים באזורי עדיפות לאומית להפעיל מנגנון של ועדת קבלה. אנשי ההתיישבות בכל הפריפריות ראו בצעד הזה מהלך ציוני מרגש שיסייע להם סוף סוף לגדול. למה? כי כשאתה גר רחוק מאד מהמרכז, ויש לך מעט מאד מההטבות והפינוקים שמהן נהנה מי שחי בתל אביב, מה שמחזיק אותך זו הקהילה. ועדות הקבלה מאפשרות לקהילות הללו לשמור על הומוגניות. עזבו מה דעתכם על החוק הזה. מה שרלוונטי לענייננו זה שראשי המועצות עצמם משוכנעים שזה מה שיסייע להם לגדול.
רגע אחרי ההחלטה הם פרסמו בעיתונות מכתב תודה לחברי הכנסת שסייעו להם ובראשם, באותיות גדולות "אנו מודים מעומק הלב לשרת ההתיישבות, ח"כ אורית סטרוק, שהובילה במסירות אין קץ את קידום החוק עוד מימיה באופוזיציה". היו בחתומים על מכתב התודה הזה דני עברי ראש המועצה האזורית משגב, ניצן פלג ראש המועצה האזורית גליל תחתון, אייל בצר ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, משה דוידוביץ ראש המועצה האזורית מטה אשר, אילן שדה ראש המועצה האזורית מנשה, ערן דורון ראש המועצה האזורית רמת נגב, ניר מאיר מזכ"ל התנועה הקיבוצית, עמית יפרח מזכ"ל תנועת המושבים, ואיתן ברושי, בעבר ח"כ במפלגת העבודה.
הנה לכם סיפור נפלא שמוכיח כמה שרת ההתיישבות דואגת להתיישבות כולה, גם אצל מי שלא נראים כמוה ולא יצביעו לה לעולם. כמה מכם שמעו על האירוע הזה? כמה מכם צפו בסטרוק מקבלת עליו קרדיט בטלוויזיה או בעיתונים? וזה לא הכל. רק לאחרונה אושר מתווה שבו יקודמו הנחות מוגדלות על קרקעות באזורי עדיפות לאומית, כדי "לעודד התיישבות כפרית בגליל ובנגב, בדגש על זוגות צעירים חסרי דיור". מדובר על הנחות ענק שמטרתן לעודד צמיחה והתיישבות בפריפריה, עם עדיפות ליוצאי צבא ושירות לאומי. זה מהלך שאותו הובילה וליוותה השרה סטרוק. ראיתם באיזשהו מקום מילה טובה על זה? לא, כי כל מה שמפריע להציג אותה כמטורללת, לא קיים.
השאלות הופכות ל"מתקפות"
לא מכבר פירסם אריאל כהנא ב"ישראל היום" שרשרת ארוכה של פניות, מכתבים ודרישות של סטרוק אודות הנעשה ברצועת עזה. מאפריל ועד ספטמבר 2023 היא התריעה לפחות 15 פעמים מפני התעצמות חמאס. "רוב הנשק והתחמושת של ארגוני הטרור בעזה מיוצרים בתחומי הרצועה. רוב החומרים המשמשים לייצור זה מגיעים לרצועת עזה מישראל", כתבה לשר הביטחון יואב גלנט בחודש יוני האחרון.
היא עסקה בביקורת על החלטת ממשלת בנט־לפיד להכניס מלט לבן ושאר מוצרים שמסייעים לבניית נשק ומנהרות בעזה, ובביקורת על הממשלה הנוכחית שלא עוצרת את זה. ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט, ראש השב"כ, ראש המל"ל, לכולם היא ישבה על הראש בעניין. "הסוגיה של מתן אפשרות נוחה לארגוני הטרור להתחמש בין סבב לסבב היא סוגיה אסטרטגית, שנראה לי שכל הממשלה צריכה לתת עליה את הדעת", כתבה לגלנט.
בעולם נורמלי התקשורת הייתה הופכת אותה לגיבורה. היחידה בממשלה שהתריעה שוב ושוב ואיש לא שמע לה. אבל זה לא יקרה כי אין בכלי התקשורת המרכזיים שום מוכנות להגיד עליה מילה טובה על כלום. יתרה מזאת, בניסיון להכתים אותה, כל שאלה שלה אל גורמי הבטחון, אלה שרק לפני ארבעה חודשים נרדמו בשמירה, מוצגת כ"מתקפה".
הלעג הוא עליכם
אורית סטרוק, צריך להבין, היא לא העניין. אורית סטרוק היא משל. היא סמל. ובמובן הזה כדאי שגם האידיוטים השימושיים במגזר הדתי לאומי ידעו להכיר שהם כאלה. כשלועגים לסטרוק, חברים, מתכוונים ללעוג לכם. כשמציגים אותה כמטורללת, מציגים אתכם ככאלה. לא איתה יש לעיתונות בעיה, אלא עם תפיסת העולם שלכם.