לא מעט שין גימלים הרימו גבה בחודשים האחרונים כשבשער המחנה הופיע אצלם מוביל טנקים שנהגו עונד דרגות אלוף-משנה. זה לא הדבר היחיד החריג אצל איש המילואים הזה מגני תקווה שנוהג במשאית וולבו אימתנית של 600 כוח סוס. הוא בן 64, נשוי, אבא לשלושה מילואימניקים בעצמו, סבא לנכדה ומנכ"ל שלוחה ישראלית של חברה אמריקנית. הוא מסרב לפרוש משירות מילואים ומתכנן להמשיך ככה עד גיל 80. לפחות.
"באחת ההעמסות נהג המוביל אומר לנו שהטנק לא יצליח לעלות כי אין לו מספיק מתח זחל ושאלתי את עצמי מאיפה הוא מבין ככה במושגים", שיתף באינסטגרם שריונר משתאה. "מסתבר שהבחור הנחמד על חצי ב' וכובע גרב הוא מח"ט שריון לשעבר והיום הוא עושה מילואים בתור נהג מוביל. קיבלתי אחלה שיעור בצניעות". אפרופו "והצנע לכת", הוא גם בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה, מחזור 1977. הוא מדגיש שגם החלק המוקדם הזה בביוגרפיה שלו רלוונטי להירתמות שלו.
תכירו את אלוף משנה (מיל') עדו מזורסקי. אחד המטאורים של שנות ה-70 וה-80 בחיל השריון, שעשה מילואים "רגילים" בחיל עד לפני כשנתיים. הוא מציין שהוא לא פנסיונר של הצבא, אלא מילואימניק מן המניין כבר 33 שנה. הוא היה מח"ט מילואים של חטיבה "רגילה" ואח"כ מפקד ביה"ס לשריון בחירום. "כשהרגשתי שמספיק, החלטתי להגשים את החלום הישן ולנהוג מוביל טנקים", הוא מספר לוואלה!. "חברי ילדות שלי יודעים שתמיד אהבתי משאיות גדולות, בגיל 17 עשיתי רישיון ג' למשאית ונשאתי את החלום הזה כל השירות, שכשאשתחרר אני אוביל טנקים. כשאני פוגש עכשיו את החיילים והקצינים הצעירים, שאת הטנקים שלהם אני מוביל, זו נראית לי סגירת מעגל. אני מגיע לקריית שמונה וזרעית בצפון, לסיירים, צוקי עובדה, שיזפון, וצאלים בדרום או מפעל הטנקים בתל השומר במרכז. אלה מקומות שאני מכיר כשריונר ועכשיו חוזר אליהם כמוביל. רגע מרגש מבחינתי היה כשהובלנו את גדוד 82 מהצפון, והקצינה אומרת לי שאני לוקח את המג"ד, וגם זו סגירת מעגל, כי ב-1986 אני הייתי המג"ד של הגדוד הזה. הטנק אחר ומשופר יותר, אבל עם אותם סימני זיהוי שהיו על הטנק 'שלי'. זה מרגש".
ואגב, מזורסקי הוא כבר לא הקצין הבכיר היחיד ביחידת התובלה הזו. גם את אלוף-משנה (מיל') רונן שניידר אפשר למצוא מאחורי ההגה של מוביל טנקים כזה. שניידר, בן 52 מגדרה, הוא ראש המטה של אגף מערכות מידע ברשות האוכלוסין וההגירה, מתעסק בהייטק ואלקטרוניקה, השתחרר ב-2018 ומאז הוא במרכז ההובלה. הוא שירת 29 שנים בצבא במערך המבצעי של אגף התקשוב וההגנה בסייבר, היה קצין הקשר של חטיבה 188, מפקד גדוד הקשר של אוגדה 162, ראש מחלקת תקשוב בזרוע היבשה ומפקד הקשר והתקשוב של פיקוד הדרום. הוא נשוי לסגן אלוף רויטל שניידר, שגם היא השתחררה אחרי שירות קבע ארוך ועושה מילואים במלחמה הזו. בבית הם הותירו שלוש בנות. הוא אומר שתמיד מאוד נמשך לעבודת מובילי הטנקים, בתרגילים ובעבודת שטח, ומאוד התרשם מהעבודה שלהם, הוא סימן לעצמו למטרה שביום שהוא ישתחרר, הוא יתרום במילואים בתור מוביל טנקים.
שניידר התחיל הכשרות למוביל טנק עוד בשירות בקבע שלו, וב-2017 סיים את ההכשרה. בבוקר של 7 באוקטובר הוא התייצב, ומאז הוא בשירות מילואים פעיל. כשהוא נשאל "למה?", הוא קודם כול אומר קצת בבדיחות, "כי אני אוהב לנהוג", ואז מוסיף: "אני עושה את זה כי אני רוצה לתרום את תרומתי ומבחינתי המסגרת הזו הכי רלוונטית עבורי להמשיך ולתרום למדינה. הצבא לא יכול לזוז בלעדיה, תרתי משמע, מבחינתי זאת זכות מאוד גדולה להיות כתף לצד כתף עם כל החיילים והאזרחים עובדי צה"ל בפלוגה שעושים עבודת קודש בכל ימות השנה, בשגרה ובחירום ובפרט במלחמה הזו".
"אני מאוד נהנה מהנהיגה, ומאוד נהנה מהתפקיד", אומר גם עדו מזורסקי. "אנחנו עובדים עם כולם, החבר'ה הצעירים מאד מפרגנים ויש חיבור מאוד מרגש. יש גם מפגשים מרגשים. למשל, עם קצין צעיר שהוא בן של קצין שלי כשהייתי מג"ד. קיבלתי 'הוראה' מהאבא שלו לאתר אותו אחרי שלא שמע ממנו כמעט חמישה שבועות, ובסוף יצא בערב חג שאנחנו קיבלנו משימה להוביל את הטנקים של הפלוגה שלו. הבן קיבל חיבוק גדול והאבא קיבל ד"ש חי מהרגע הזה. בכלל, המפגשים עם החיילים והקצינים שאתה מוריד להם את הטנקים לפני הכניסה לעזה או כשהם יוצאים משם, אלה מפגשים מרגשים ביותר. אנחנו עם קטן ויש תמיד מכרים גם עם שריונאים מבין עשרות אלפי בוגרי תוכנית פירסט לרובוטיקה שאני המנכ"ל שלה באזרחות. לצערי זה לפעמים גם בנסיבות עצובות מאוד. כבר יצא לי לנכוח בהלוויה של בוגר פירסט שנפל ואז פגשתי בהלוויה את המ"מ שלו והתברר לי שהובלתי אותם חודש קודם".
עבודה של יום שלם
"אין אצלנו יום עבודה, אין יום ואין לילה. יש שגרת עבודה, כי כשיש עבודה היא מאוד אינטנסיבית וסביב השעון", מתאר מזורסקי את המשימה הבלתי נגמרת שלו במלחמה הזו. "אנחנו שניים בקבינה, מעמיסים, פורקים, חוזרים. מאז 7 באוקטובר ב-11:15, יצאתי מהבית ומאז החיים הם על המוביל. כבר ארבעה חודשים שאני ישן במוביל עם דוד השותף שלי שהוא אזרח עובד צה"ל. אין לנו מגורים. יש לנו מיטת קומותיים במוביל. אין פריבילגיות חוץ מזה שאני ישן למטה בגלל 'הסניוריטי'. יש לנו מקרר עם אוכל במוביל ואנחנו מסתובבים ברחבי הארץ. מפעם לפעם מגיעים לבסיס אבל גם אז ישנים במוביל. זה החדר שלנו. הכול שם, הנשק וכל הציוד. מתקלחים עם כולם איפה שאפשר. אני יוצא שבת כן שבת לא, כמו פעם. כמו כל חייל. לרס"ר שמפקד עלינו אני מתעקש לקרוא המפקד".
הנהיגה עצמה אינה פשוטה. נהגי המובילים נושאים משקל שיכול להגיע לכ-100 טון עם המוביל, העגלה והטנק עצמו. "הנהיגה היא על 26 גלגלים, 10 על הסוס, ו-16 על העגלה, כשאתה נוהג אותם בירידות ממצפה רמון לכיוון שיזפון או במורדות רמת הגולן אתה מבין כמה הנהיגה הזו מורכבת ומאתגרת, במיוחד שאנחנו נוהגים בין אזרחים", מתאר מזורסקי. "כל טעות הכי קטנה יכולה לגרום לפגיעה במישהו סביבנו וכל פגיעה יכולה לגרום אסון חס וחלילה. זה יכול להיות שלא ראית מישהו במראה, או שנכנס לך לנתיב או שאתה מתדרדר או אפילו אחרי שפרקת את הטנק שאיזו אבן קטנה עפה מהעגלה. בגלל זה אנחנו מטאטאים את העגלה טוב-טוב שתהיה מבריקה בסיום כל הובלה".
המהירות המקסימלית היא 60 קמ"ש כך שהובלה למשל מהצפון לדרום לוקחת כשש שעות. כשמוסיפים את הקשירות בשרשראות לחיזוק לפני נסיעה, מדובר גם בעבודה פיזית קשה. יחד עם הניקיונות והתחזוקה וההכנה לנסיעה הבאה, כל סיבוב כזה יכול לקחת כמעט יממה. "בחמשת השבועות הראשונים של המלחמה נסענו ונסענו בלי הפסקה, אחד נוהג ואחד יושב ליד הנהג או ישן, וככה מתחלפים ומממשיכים", הוא מתאר. "יש סכנות ובסוף צריך לזכור שאנחנו חיילים לכל דבר. המשאית היא כמו כל רכב, אם יש התראות צבע אדום אז צריך לעמוד בצד ולרדת. זה לא פשוט, כי המשאית כבדה ולוקח זמן לעצור ולא בכל מקום אפשר לעצור. רק לפעמים מספיקים לעשות את זה. כשצריך, אז נוהגים עם שכפ"ץ וקסדה ואנחנו עם נשקים. פעם אחת היינו צריכים לפרוק כלי במקום שהוא מאוד חשוף, אז זה נעשה כמובן בלילה, בחושך מוחלט, ואת מאות המטרים האחרונים ללא אורות כלל, כשלפני המוביל צועדים קציני הנדסה שכיוונו אותנו בהליכה".
שניהם נוהגים רוב הזמן במדי "חצי ב'", כלומר מכנסי עבודה וחולצת ט-שירט. זה גם יותר נוח ומסתבר שבדרגתם גם מייתר שאלות ועיכובים. "הייתי מגיע לבסיס עם הדרגות על הכתף, ישר היו חושבים שהגיעה ביקורת", תיאר שניידר. "היו מבקשים הסברים והרבה פעמים זה רק היה מעכב כי אנשים היו מופתעים. הייתי הולך עם הנהג השני לאכול והיו מקרים שהיו מתעקשים להוציא אותי לחדר אוכל אחר. אחרי שתיים-שלוש פעמים ראיתי שהדרגות לא מקדמות אותי לשום מקום אלא להיפך".
מזורסקי מבקש להדגיש את המסר לאור ריבוי המקרים שתוקפים את הדרג הצבאי: "המלחמה של כולנו זו לא סיסמה. המדינה זה אנחנו והצבא זה אנחנו. בגלל זה, כשאני רואה שמעליבים את הצבא, או את הרמטכ"ל שהוא המפקד שלי - אז זה פוגע בי באופן אישי. אני חושב שכל מי שיכול לתרום צריך לתרום. כך אני חושב וכך אני נוהג בחיים שלי. אני לא רואה את עצמי במלחמה הזו יושב בבית מנותק. אני חושב שהייתי משתגע אם זה היה נכפה עליי. יש לנו צבא נהדר, צבא שעושה עבודה מדהימה. זה צבא מקצועי, עם נחישות, עם אהבת הארץ, ועם ערכים שקשה לתאר. צריך גם לפרגן לאזרחים עובדי צה"ל, שאני מרגיש שהם קצת שקופים למרות שהם רתומים במאה אחוז למשימה ועזבו בית ויחד עם החיילים בכל משימה ובכל סכנה. אני מרגיש חלק מהעניין הזה וזו זכות גדולה להיות חלק מהצבא הזה ברגעים האלה. זה מסר ערכי גם לאלפי הילדים של פרויקט פירסט שזו הארץ שלנו ויש עבודה וכל אחד משתתף במה שהוא יכול. ככה גדלנו בבית הספר הריאלי בחיפה - לתת כמה שיותר ולקבל מה שצריך. אני כנהג מוביל במקום שאני הכי יכול להשפיע ולתרום כעת למאמץ הכללי של כולנו. לרוץ ולהילחם אני כבר לא יכול אז זה המקסימום שאני יכול לעשות וזו זכות", סיכם מזורסקי.