העם מתנגד? אז גם ביבי! המנגנון שנחשף במגעים לעסקת חטופים

פער נתגלה בין דעת הקהל לישראל "הרשמית": בעוד האחרונה נושאת ונותנת על עסקת שחרור החטופים, שכוללת שחרור של אלפי מחבלים, מסתבר - על פי הסקרים - כי בציבור הישראלי אין רוב לעסקה שכזאת.

עוד לפני שמעמיקים בנושא, חשוב לציין כי הדיווחים התקשורתיים בעניין מעט מבלבלים: חמאס מודיע שאינו נסוג מעמדותיו, נתניהו מכחיש שהוא מוכן לשחרר מספר כה רב של מחבלים, עד שאין לדעת מה נאמר לצרכי מיקוח ומה אמת.

הדבר היחיד שכן יכול להיבחן, נוסח הדיסאינפורמציה בנושא, הוא עמדתם של אזרחי ישראל (יודגש שוב: על פי סקרים בלבד) והיא מעניינת: כ-50% מתנגדים לעסקה שתכלול הפסקת אש לחודש וחצי ושחרור אלפי מחבלים, מול 35% בלבד שתומכים בה.

המתנגדים לעסקה מזכירים את גלעד שליט, חייל ששוחרר מן השבי בתמורה ליותר מאלף מחבלים, חלק מהם שבו לפגע, אחדים - כמו למשל יחיא סינוואר, הפכו לבכירים בחמאס, ממתכנני ומבצעי ההתקפה הברברית של ה-7 באוקטובר.

לאור לקח שכזה מן העבר, הם מציעים להביט אל העתיד ולהבין שמעשה שכזה, שתחילתו בשמחה על השבה של עשרות, אולי אף יותר ממאה ישראלים בחיים, עוד עלול לחזור אלינו כבומרנג, בדמות מעשה טבח שבסופו אבל על אלפי ישראלים מתים.

אלא שיש הבדל גדול בין עסקת שליט למה שיהפוך אולי לעסקת החטופים. הכוונה אינה להבדלים במחיר שתשלם ישראל אלא להבדל המוסרי העמוק בין שני המקרים. גלעד שליט היה חייל. כמו שאוהבים לומר בבקו"ם: "רכוש צה"ל", כמו רוב אזרחי ישראל בני ה-18.

בחוזה הדרקוני הזה, נדרש כל חייל להתחייב כי יגן בגופו על המדינה: הוא עלול להיפגע, להיפצע, להיחטף ואף למות - ומאות חללי צה"ל בחודשי הלחימה הארוכים הם עדות טרייה וכואבת לכך.

לעומת זאת בין אזרח למדינה מתקיים חוזה מסוג אחר: האזרח נשבע כי יעבוד כל חייו, המדינה תגבה ממנו כראות עיניה אגרה בדמות מס ההכנסה ומסים אחרים - כשהיא מתחייבת לספק לו בתמורה מגוון שירותים. אלה כוללים תחומים כמו בריאות, חינוך ועוד, אבל מעל כל אלה מתנוסס כדגל מרכיב הביטחון, בוודאי במדינה כמו ישראל.

אנחנו משרתים, אנחנו משלמים - והמדינה בתמורה תגן על חיינו - בשגרה וביום פקודה. כלומר, אם להתכנס בחזרה לתוך הנושא עצמו, הרי שבמקרה של גלעד שליט (כך גם במקרה של רון ארד, או של הדר גולדין ז"ל) לא הופר החוזה הזה.

במקרה של אזרחים חטופים, הוא הופר ביד גסה על ידי מדינת ישראל, שברגע נתון לא הצליחה לקיים את חלקה בחוזה שחתום מול כל אזרח ישראלי. מדובר בהבדל משמעותי, שלא מאפשר למדינת ישראל לנהל משא ומתן קשוח מדי. יותר מכך: החובה המוסרית של מדינת ישראל כלפי החטופים גוברת על התחשבות בפרשנות דעת הקהל. זהו המקרה הקלאסי שבו הלקוח, כלומר הציבור, אינו צודק תמיד.

כל אלה כמובן הם מבלי לציין שממש כמו שלשחרור מחבלים עלולות להיות השלכות עתידיות, כך גם לזניחת החטופים לגורלם: אם המדינה תפקיר אותם, היא אולי לא תותקף מן החוץ, אבל בהחלט תיהרס מבפנים.

לשם כך נדרשת ממשלה אמיצה, עם ראש ממשלה אמיץ שינהיג אותה בסבך הזה שבו הבחירה היא ברורה, אבל יחד עם זאת: בין רע לגרוע.

שלושה לאווים השמיע נתניהו אתמול, בעוד התייחסות שלו לנושא עסקת החטופים: לא להפסקת המלחמה, לא להסגת כוחות, לא לשחרור של אלפי מחבלים.

התנאי הראשון ברור: חמאס הכריז מלחמה על ישראל, מלחמה שלא צריכה להסתיים בפחות מתבוסה עבורו. לא מדובר כאן רק על הצדק שבכך, אלא גם במסר חשוב לכל עמי האזור, דורשי רעתנו, כי אפשר אולי להציק לנו פה ושם - אבל מי שיכריז עלינו מלחמה, כאילו חתם על תעודת הפטירה של עצמו. כאן, יש להניח, כמעט כל אזרחי ישראל היהודים ניצבים מאחורי ראש הממשלה, תהיה זהותו אשר תהא.

הסגת כוחות היא כבר עניין חמקמק יותר: אם מדובר בנסיגה זמנית ומינורית, כחלק מהפסקת האש - ניחא. אם בחמאס מצפים לנסיגה מלאה של כלל כחות צה"ל אל מעבר לגבול, הרי שגם כאן - לא יקום ולא יהיה, על דעת רוב הציבור בישראל וממשלתה.

אשר ללאו השלישי של נתניהו, כאן מדובר בשקר גס, שכן נתניהו כבר הסכים עקרונית לקבל את התנאי הזה כחלק מעסקה רבתי. שום בכיר במערכת הביטחון לא מנהל משא ומתן עם נציגים אמריקאיים, מצרים, קטארים - ודרכם עם הנהגת חמאס (בית וחוץ), מבלי לשאת בתרמילו את שרביטו של הקיסר, כלומר - בסמכות וברשות שהוענקו לו על ידי קבינט המלחמה.

אז למה נתניהו מכחיש תנאי שלו כבר נתנן את הסכמתו? מעריציו המתמעטים שרואים בכל מעשה שלו אקט של תחכום, יגידו שזה בשביל לבלבל את האויב. הלוואי.

סביר יותר להניח שנתניהו ראה את התגובות של שותפיו הקואליציוניים, ראה את הסקרים והחליט לזרום אתם, לפחות באופן רשמי. איך יודעים? בודקים את הרזומה של נתניהו ורואים שגם בסוגיות עקרוניות, הדבר היחיד שמנחה אותו הוא דעת הקהל:

כך היה במתווה העובדים הזרים שעליו עמל ושאותו גנז, כך היה בדיונים על חקיקה משפטית בהסכמה - עת הושגה פשרה סביב המחלוקת שקרעה את העם - לדיראון עולם ייזכר המחזה שבו שר הביטחון (שידע אז עד כמה גדולה הסכנה הצבאית) מתחנן: "תן לי משהו", אבל ראש הממשלה מתעלם, כשבצד השני שלו יריב לוין, שמבהיר לגלנט מי פה בעל הבית.

בעצם, כך היה גם בעסקת שליט: המחיר המלא שולם רק משנקלע ראש הממשלה למצוקה בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011.

והנה חזרנו לנקודת הפתיחה: מכיוון שמתנגדי העסקה (כלומר, למתווים המוצעים שלה כפי שהתפרסמו בתקשורת) מזכירים (בצדק!) את עסקת שליט כעמק הבכא של יחסי ישראל חמאס, שקו ישיר מתוח בינה לבין טבח ה-7 באוקטובר, ראוי להזכיר שהיא לא הייתה באה לעולם אלמלא מי שמחליט, עושה זאת רק כדי לשמר את שלטונו, גם במחיר פגיעה בביטחון המדינה.

כך היה ב-12 השנים שמפרידות בין עסקת שליט למתקפת שמחת תורה, שגבתה את חייהם של כ-1,400 ישראלים, כך גם עתה, כשחייהם של יותר ממאה ישראלים נמצאים על הכף.