זה התחיל ב"חמאס = נאצים", והמשיך ב"הרשות הפלסטינית = חמאס". המסקנה: הרשות הפלסטינית = נאצים. המשוואה הקליטה הזו מקודמת באגרסיביות בדף המסרים של הימין הישראלי מאז ה-7 באוקטובר, ומופצת מעל כל במה ואולפן חדשות. היא משחקת תפקיד כפול: מצד אחד, היא חוסמת כל סיכוי להסדר ותכנית להמשך שתכלול תיאום עם הרשות הפלסטינית - אחרי הכל, אף אחד לא רוצה לדבר עם נאצים. מצד שני, היא מורידה חלק מהאשמה מאלו שחיזקו ומימנו את חמאס לאורך שנים - ובראשם נתניהו. שהרי אם אין הבדל בין הרשות הפלסטינית וחמאס, ואולי אין הבדל בין אף פלסטיני למשנהו, אז משתמע שכל שלטון פלסטיני היה עושה את ה-7 באוקטובר. אם כך, הפשע של חיזוק החמאס כדי לפגוע ברשות הפלסטינית הוא קצת פחות נורא.
הרשות הפלסטינית רחוקה מלהיות מושלמת. הסימפתיה בקרב תומכי הרשות לאירועי אלימות כלפי אזרחים ישראלים היא קשה לצפייה, וההיאחזות של אבו מאזן בכיסא, יחד עם השחיתות במסדרונות המוקטעה מערערת את לגיטימיות השלטון שלו שכבר שנים מאבד פופולריות בציבור הפלסטיני. ולמרות זאת, אותו אבו מאזן והרשות בחרו בדרך אחרת מזאת של חמאס - הם כבר שנים מתעדפים את דרך הדיפלומטיה על פני הטרור, והתיאום הביטחוני בשטחים הוא אחד הנכסים הביטחוניים הכי חשובים שיש למדינת ישראל.
אולם התחזקות בחמאס בגדה היא לא רק תוצאה של השחיתות - את הרבה מהפרחים חייב חמאס לממשלות נתניהו. ממשלות הימין בעשור וחצי האחרונים עשו ככל יכולתן כדי לערער על הלגיטימיות של הרשות, לוודא שדיפלומטיה לא תביא להישגים, ובמקביל להעניק הישגים מדיניים לחמאס בתמורה לאלימות. כשהרשות בחרה באמצעים דיפלומטיים על פני טרור, הימין כינה זאת "טרור דיפלומטי", וכשהיו הזדמנויות לתת לרשות שליטה על אמצעים ומעברים באופן שיחליש את חמאס, הימין בחר בחיזוק חמאס פעם אחר פעם. למעשה, נתניהו אפילו לא נפגש עם אבו מאזן מאז 2010.
הפוליטיקאים והעיתונאים שמשווים היום בין הרשות לחמאס יודעים טוב מאוד שזה שוויון שקרי: לא סתם אותם אנשים בדיוק תמכו לאורך שנים בחיזוק חמאס במטרה להחליש את הרשות. כי הרי: "אבן מאזן הוא נטל, וחמאס הוא נכס" לדברי סמוטריץ'. כמובן שמלבד חיזוק חמאס, אם הם באמת היו חושבים שאין הבדל בין הרשות לחמאס הם לא היו ממשיכים לקיים את התיאום הביטחוני איתה, מאפשרים לה להתקיים חמש דקות מכפר סבא, או מעבירים לה כספים דרך ערוצי הסכם אוסלו, מה שקרה רק לפני שבועיים.
הסיבה בגינה סמוטריץ', נתניהו ושותפיהם העדיפו את חמאס על פני הרשות הפלסטינית היא בדיוק שהם יודעים טוב מאוד שאלו לא אותו דבר. קונספציית חיזוק חמאס הייתה תוצר של שילוב בין אינטרס פוליטי לאידיאולוגיה ותכנון ארוך טווח. במערכת הפוליטית הישראלית, התחזקות החמאס לאורך השנים חיזקה את התמיכה בימין, בכך שגרמה לציבור הישראלי לאבד תקווה שהסדר מדיני הוא אפשרי. בעולם מקביל, התחזקות של הרשות הפלסטינית יכלה לחזק את השמאל ואת האמונה בהסדר. באופן עמוק יותר, החזון של הימין המשיחי רואה בחיזוק ההתנחלויות והתיישבות בשטחי הגדה המערבית, ולאחרונה גם עזה, מטרה עליונה. להם אין סכנה גדולה יותר מאשר חיזוק כוחות פלסטיניים מתונים - הרי אלו עשויים להגיע להסדר עם מדינת ישראל בו עשוי להתממש פחדם הגדול ביותר: פינוי התנחלויות.
למעשה, הימין ובראשו נתניהו מסרב בתוקף לדון בכל תכנית ליום שאחרי המלחמה ובכך מנטרל את הישגי הצבא. החוסר בקביעת תכנית מדינית היא פגיעה ישירה בהישגים הצבאיים. הרי לישראל הייתה את היכולת לאפשר לרשות הפלסטינית את האפשרות להתחזק בעזה, לדוגמא אם הייתה מאפשרת לזו לשלוט בסיוע ההומניטרי. התרחיש בו ישראל תנהל בעצמה את החיים האזרחיים של תושבי עזה הוא תרחיש בלהות, ובכל זאת ממשלת ישראל הודפת את כל התכניות של בעלות בריתה - בראשון ארצות הברית - לדבר על התכנית ליום שאחרי המלחמה וחיזוק של כוחות פלסטינים מתונים. ואקום כמובן לא יכול להישאר לנצח, וכבר היום הואקום מתמלא שוב בחמאס, עדיין הכוח החזק ברצועה, שלוקח חזרה שליטה בחלקים מצפון הרצועה מהם צה"ל יצא.
וכך, הטענה שאין הבדל בין הרשות הפלסטינית לחמאס סוללת את הדרך חזרה הישר למדיניות חיזוק חמאס. בין אם בשליטה בפועל בעזה, ובין אם בתמיכה מוראלית בגדה שחוזה בכישלון של הדרך המדינית של הרשות להביא להישגים. חמור מכך, הטענה הזאת מצמצמת את גודל הפשע שעשו מחזקי החמאס. אם הרשות הפלסטינית היא בדיוק אותו הדבר כמו חמאס, אז המסקנה היא שה-7 באוקטובר היה גזירה בלתי נמנעת: זה מה שיעשו לנו הפלסטינים לא משנה מי יהיה בשלטון. הניסיון הזה להוריד מהאחריות של ממשלות ישראל לאסון שהגענו אליו הוא בראש ובראשונה יריקה בפנים של הנרצחים, הפצועים, החטופים, והניצולים.
הסיבה בגינה הימין הדתי ואיתו ממשלת ישראל חיזקו את חמאס היא בדיוק אותה הסיבה בגללה כל מי שרוצה לחיות בישראל שמעניקה לאזרחיה ביטחון וחיים נורמליים, צריך לתמוך במהלך ההפוך: חיזוק הכוחות הפלסטיניים המתונים - בראש ובראשונה, בגלל האינטרסים הבטחוניים שלנו, הישראלים. במקום ללמוד את הלקח, נתניהו חוזר לאותה אסטרטגיה ישנה: מדבר גבוהה גבוהה על מיטוט חמאס ביד אחת, אך פועל להחלשת האלטרנטיבה הפוליטית שלו, ובכך ממשיך לחזק אותו.
שני כהן היא דוקטורנטית לכלכלה באוניברסיטת הרווארד ועמיתת מחקר במכון מולד