אפתח במשהו אישי שעבר עליי ועל משפחתי הקרובה, וגם על העיר אופקים כולה - עיר ששכלה 52 מבניה ובנותיה בטבח שביצעו המחבלים הארורים, האכזריים, שטבחו ללא הבחנה בכל מי שעמד מולם.
השעה 06:30, לפתע נשמעות אזעקות רצופות באופקים, אזעקות שאינן מבשרות, בשלב זה, על העתיד לבוא. אט אט אני מבין שמשהו חמור קורה. הסתגרנו בבית, נעלנו הכל, ככל שהשעות נוקפות אני מתחיל לקבל הודעות על הרוגים, ומתברר שחלקם חברים אישיים שלי, חברי נפש.
החרדה היא גדולה, התחושות בבית הן תחושות של אבל כבד, של עצב גדול. אני מתחיל להבין, באמצעות שיחות שאני מקיים עם אנשי משטרה וצבא, שהאירוע באופקים הוא חלק ממתקפה רצחנית של ארגון טרור אכזרי שפשט על אופקים ועל יישובי עוטף עזה. אני מקבל תמונות מזעזעות של גופות שמוטלות ברחובות, בתים שרופים ומראות קשים אחרים.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
גם היום אני לא מצליח להבין כיצד הצליחו המחבלים להגיע לאופקים, מרחק כה גדול מבלי שמחסום אחד או כוח צבאי עצר אותם - מחדל ענק.
מי שכן הגיעו היו השוטרים הגיבורים שלחמו בצורה הירואית מול המחבלים. חלקם נהרגו אך לא לפני שחיסלו עשרות מחבלים ולמעשה הצילו את העיר מטבח נוסף. היו גם מעשי גבורה של אזרחים שהגנו בגופם על משפחותיהם ושכניהם.
מאז, העיר אופקים נמצאת בחרדה גדולה. האם המדינה מסייעת לכל התושבים? התשובה היא לא מוחלט. תושבי מישור הגפן, בה התבצע טבח, זכאים לכל סיוע כזה או אחר. אך התושבים שחיים בסמוך, ומצאו את עצמם סמוך לקרב היריות עם המחבלים, לא זכאים לכלום. תושב העיר, שהוכר שנפגע חרדה מפעולת איבה אינו זכאי לשום מענק או לקצבה חודשית, אלא רק להחזר הוצאות על שירותים רפואיים. זה הגיוני?
המדינה, באמצעות ביטוח לאומי, מחפשים איך חוסכים כסף על חשבון התושבים נפגעי החרדה, חרדה שתימשך עוד שנים רבות. אני קורא למדינה להתעורר, תושבי אופקים עברו טראומה ופגיעות נפשיות בלתי הפיכות. מקבלי ההחלטות שכחו את התופת שעברה על אופקים ב-7 באוקטובר, אך האירועים האלה חרוטים היטב בכל אישה ואיש, ילדה וילד, קשיש או קשישה בעיר.