ב-8 באוקטובר, יום לאחר הטבח הנורא ביישובי העוטף בדרום, כשכל הארץ היתה נתונה בהלם מוחלט, היו בני הנוער של תנועת הצופים בין הראשונים שקמו והתייצבו במטרה לעזור ולסייע בכל שנדרש מהם. הם יצאו לבתי המלון שבהם לנו המפונים והציעו להם עזרה וסיוע; הם יצאו אל המקלטים על מנת להכין אותם למען כלל אזרחי ישראל; רגע לפני שהארץ תדע מטח נוסף של טילים, הם סייעו במכירת התוצרים של חקלאי העוטף; והם גם היו אלו שהתייצבו בראש הצעדה שיצאה אל משכן הכנסת, וצעדו בגשם הכבד במשך חמישה ימים בקריאה לשחרור החטופים.
זהו אותו נוער שרק לא מזמן רבים מאיתנו הגדירו בביטול כ"דור הטיקטוק": דור ריקני שאינו מתעניין בדבר, דור שעסוק בעיקר בעצמו, טרוד רוב הזמן בהעלאת סרטונים לפלטפורמות הדיגיטליות השונות, מנותק לחלוטין מסדר היום הציבורי ועוסק בהבלי היומיום, במקום להיות מחויב לחברה הישראלית ולצרכיה.
7 באוקטובר היה קריאת השכמה, אבל לא לנוער שלנו אלא לנו עצמנו. אנחנו אלו שעסקנו במציאות היומיומית, בצפייה בסדרות זרות, בצריכה אינסופית ובנסיעות לחו"ל, ועצמנו עיניים אל מול מה שעלול היה להתרחש. ועכשיו, משהתעוררנו, ולנוכח ההבנה שאנחנו לא יכולים להתעלם מצרכי החברה שלנו, אנחנו צריכים להישיר מבט אל המציאות ולשאול את עצמנו איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו. והפעם - אנחנו לא צריכים להשיב רק לעצמנו, אלא לשתף בתשובה את בני הנוער שלנו. אחרי הכל, הם אלו שיצטרכו לשאת על גבם את המדינה.
הדבר החשוב ביותר כיום הוא שרטוט של חזון חדש לחברה הישראלית. בחברה רב-גונית כמו שלנו היו לעיתים חזונות סותרים. היו כאלה שראו לנגד עיניהם ארץ ישראל גדולה, וכאלה שחשבו על מזרח תיכון חדש; היו כאלה שרצו במדינה שערכי היהדות דומיננטיים בה, והיו כאלה שרצו מדינה חילונית נטולת סממנים דתיים; היו מי שרצו מדינת רווחה, והיו גם מי שרצו כלכלת שוק מערבית; ומול כל אלה, היתה הנהגה שידעה לפשר בין הרעיונות והחזונות השונים וללכת בדרך האמצע.
בעשורים האחרונים נדמה שוויתרנו על היכולת לשרטט ולו חזון אחד לרפואה. דווקא הטובים מבינינו בחרו לעשות לביתם, ולברוח מהפוליטי אל האישי והפנימי. אירועי 7 באוקטובר מחייבים את כולנו לחזור אל הרגע ההוא, שבו יכולנו להתווכח ולדון בינינו לבין עצמנו על הערכים שינחו אותנו, את החברה ואת המדינה. במילותיו של יצחק רבין, "אין לנו מדינה ספייר".
תנועת הצופים, כמי שהיתה ועודנה חלוצה בתחומים רבים, תתכנס בימים הקרובים לדון לראשונה בחזון הישראליות במטרה לעצבו מחדש. לא יהיה נכון שנשרטט, נעצב ונכתוב אותו לבד. אני רוצה שלכתיבת החזון הזה תהיה שותפה כלל החברה הישראלית. תנועת הצופים היא תנועה מובילה, המונה כ-110 אלף חניכים מדן ועד אילת, וכן אלפי מתנדבים ועובדים, חילוניים ודתיים כאחד - שאולי לא מסכימים על הכל, אבל מנהלים שיח ענייני, מאחד ולא מקטב. תנועת הצופים למעשה משקפת את פני החברה הישראלית. עם הגודל והעוצמה של הארגון באה גם אחריות כבדה לנעשה במדינה. ולנוכח כל זאת, אנו לוקחים על עצמנו את המשימה!
ולאחר שהחזון ייכתב, נפנה לכל מי שרואים בעצמם מנהיגים, אל "קברניטי המדינה העוסקים בניהול המערכה", ונאמר להם: תתעוררו! עדיין לא מאוחר. פקחו את עיניכם והקשיבו לדור הצעיר שלנו, דור התקומה והגבורה, שידרוש מכם רק דבר אחד: גבשו את החזון הזה, הוסיפו אותו למצע שלכם וקיימו אותו, משום שהוא זה שיכול לייצר את ההסכמה המשותפת בין כולנו.
השורות שתמיד עומדות לנגד עיניי הן השורות שכתב לפני שנים רבות דידי מנוסי בשיר "מי שחלם": "מי שחלם לו ונשאר לו החלום / מי שחלם הוא לא ישכח על מה לחם / מי שנשאר ער כל הלילה עוד יראה אור יום / מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם". חשוב שלא נפסיק לחלום, לאהוב וגם ללחום (והכוונה אינה רק לשדה הקרב), על מנת שנוכל לקיים כאן ארץ טובה יותר שיש בה תקווה עבור כולנו.
הכותב הוא יו"ר תנועת הצופים