רוקדים כל הדרך למלחמה הבאה: כשראש הממשלה שבוי בידי הבייס

לרבים מאזרחי ישראל, וזו לא הגזמה, היו המראות מכנס השיבה לעזה שנערך אמש, הקשים ביותר מאז השבעה באוקטובר.

קל להסביר מדוע הלב נחמץ כשיהודים נרצחים, קשה הרבה יותר להסביר מדוע הוא מחסיר פעימה לנוכח יהודים רוקדים באמונה ובלהט, להט מהסוג שבנה את מדינת ישראל, שהפך מסורת אבות לשיבה לנחלתם, מאז ימי הביל"ויים ועד ימינו אנו.

בניגוד למה שעלולים לחשוב, הקושי במראה לא היה זהותם של הרוקדים, ביניהם שרים וחברי הכנסת שנקטו לשון פרועה ומשתלחת במפקדי צה"ל מאז פרצה הלחימה. הקושי גם לא נסוב על הפרקטיקה של נזק פוטנציאלי שעלול להיגרם למדינת ישראל בקרב העמים, אחרי שעמלנו קשות להסביר להם שכל מעשינו ברצועת עזה הם בתגובה על הטבח שהתחולל ביישובי הנגב המערבי ובמטרה למנוע, חלילה, הישנות שלו. כמובן ששני אלה מחייבים התייחסות, אך הם לא בלב העניין.

בלב העניין ניצבים שני ישראלים, שניהם טובים, שניהם רצו להגן על מולדתם ביום פקודה, אלא שבעוד אחד מהם סבור שעתיד ישראל תלוי בשימור הלהט האמוני-חלוצי-מהפכני, בעיקר בכל הקשור לביטחון ולהתיישבות, האחר כמה לנורמליות.

מבחינתו מלבד החיים שנלקחו והאזרחים שנחטפו, פגיעתה הרעה ביותר של המלחמה היא פיצוץ המעטה הדק של הנורמליות היחסית, זאת שאפשרה לנו לפתח תעשיית הייטק מפוארת, לעשות לביתנו, לטוס לחופשה בחו"ל אחת לאיזה זמן ולהתקוטט על סעיפי החקיקה המשפטית.

הוויכוח הפנימי הזה מלווה את הציונות כבר לא מעט שנים. דוד בן גוריון למשל, אחד שידע דבר או שניים על חזון חלוצי וציוני, ערג ליום שבו יהיו לנו גם גנבים וזונות כחול-לבן, לא חלילה מפני שהעריך את הגניבה או הזנות, אלא כביטוי לכמיהה שנהיה עם ככל העמים, עם הטוב ועם הרע שבקשת ההתנהגות האנושית "הנורמלית".

עשרות שנים חלפו מאז ונדמה היה כי הנורמליות נותרה פסגת השאיפות של הישראלים, בוודאי של החילוניים שבהם: זה יכול להיות חלום על העפלה ליורו או על זכייה באירוויזיון, זה יכול להיות דרכון זר, כזה שמאפשר לך מעבר מהיר עם הנחיתה בארצות אירופה, זה יכול להיות אפילו גיחה חורפית לחו"ל כדי להנות ממשב רוח צונן של אפס מעלות, בעוד שבישראל אנחנו מתלוננים על הצינה אפילו בחום של כ-15 מעלות, כמו הטמפרטורה של היום ברוב אזורי מישור החוף.

התשוקה הזאת לנורמליות פעמה בעיקר בלבבות החילוניים, אבל לא רק: בשנים האחרונות השתלבו בה יותר ויותר חובשי כיפות, שהציצו ונפגעו, ללמדנו שלא כל הציונות הדתית מקשה אחת היא.

למרות המשפט האחרון, אודה שאין לי מושג איזה אחוז מבני הציונות הדתית, שבמידה מסוימת החליפו את בני ההתיישבות העובדת, המושבים והקיבוצים, כאליטה של צבא ההגנה לישראל, תומכים ברעיון השיבה לעזה. אני מקווה שלא רובם, אפילו לא מחציתם, אבל נתון אמת אין לי - ספק אם למישהו יש.

יש מי שזעמו על כנס ההתעוררות הזה, שהזכיר פחות התכנסות יהודית מסורתית ויותר כנס התחזקות של מטיף נוצרי באחת ממדינות דרום ארצות הברית (אולי לא בכדי נוצר קשר הדוק בין הזרמים), מפני שהוא נערך בשעה שחיילי צה"ל לוחמים בסמטאות חאן יונס בעוד חטופים מוחזקים במערות שתחתן.

אודה שדווקא זה לא הפריע לי: המנוולים שגרים בעזה, בין אם הם אוחזים בנשק או רק מעניקים לפעילי חמאס גב אזרחי, לא זקוקים למוטיבציה בדמות ריקודים של חברי הכנסת שלמה קרעי וטלי גוטליב. מגוחכים ככל שאלה יהיו, הם בעיקר אצבע בעינו של נתניהו, לא של יחיא סינוואר (מה גם שהם מסייעים לו בהסברה).

מה כן הפריע? בעיקר הבשורה על פי המתיישבים-מחדש. למרות קשר היסטורי של העם היהודי לעזה (שנזכרת לראשונה בכתובים אחרי המבול), אין לה מעמד של נחלת אבות. אלה לא גבעות השומרון שעליהן נרקמו רוב עלילות העם היהודי בתקופת המקרא, כאן לא קבורים (על פי האמונה) אבותינו כמו במערת המכפלה, בית מקדשנו לא עמד כאן כפי שעמד בירושלים, לא ישב בה כהן גדול כבשילה - ואפשר להמשיך עוד ועוד.

יהודים ישבו בעזה בעיקר בתקופה העות'מנית, תקופה מאוחרת יחסית בהיסטוריה של העיר אחרי הפלישתים, האשורים, הבבלים, הפרסים, הערבים, הצלבנים, הממלוכים - ולפני המצרים, אך נראה שיהיה זה אך הוגן לקבוע שלא האמונה והמסורת היהודית עומדים בבסיס הרצון "לייהד" את עזה.

מה כן נמצא שם? תפיסת הציונות כתנועה מהפכנית שמתקיימת רק בהיותה כזאת. עד מתי? עד שיבוא משיח בן דוד. אם הציונות הפרגמטית - בין אם נשענה על תפיסה סוציאליסטית או על תפיסה רוויזיוניסטית, ראתה תמיד את ניצחון הציונות בהפיכתה מתנועה מהפכנית למעין חברת ניהול של המדינה היהודית (הוויכוח העיקרי בנושא המדיני היה ונותר בעיקר מיקומו של "קיר הברזל", לא על מה שיקרה לישראל ביום אחרי שהערבים יכירו בקיומו-קיומה), הרי שהציונות המשיחית היא כמעט תנועת נגד שלה.

השאיפה לכך שיבוא יום ונהיה עם ככל העמים הייתה הבסיס לקיומנו, היא זאת שאפשרה לנו לפלס דרך בזירת המחקר, הפיתוח, האומנות, הספורט ועוד, ולהפוך את ישראל למדינה מערבית מתקדמת, גם אם היא נטועה עמוק בלב המזרח הקדום. גורמים משיחיים התנהלו תמיד בשולי הסצנה, אבל תג המחיר של אמונתם (עוד בטרם היה לארגון טרור קטן אך מזיק) היה ברור:

אפשר להכריז מלחמה על כל הערבים באשר הם, לכבוש וליישב מחדש, אבל גם אם המשימה תצלח, היא תהפוך את ישראל לצפון קוריאה, למדינת עולם שלישי שמתקיימת בתוך בועה משל עצמה ולא כחלק ממשפחת העמים.

לכן המראות אמש היו מפחידים. מיכאל בן ארי למשל, חניכו של כהנא ומי שהיה חבר כנסת משורות הימין "שמימין לימין", סיכם יפה את האירוע בציוץ שפרסם הבוקר, לאמור: "התיישבות בארץ ישראל משחר הציונות הייתה עניין משיחי, מי שלא ציוני לא משיחי, מי שלא משיחי לא ציוני".

כלומר, בעוד אני, כיהודי-ישראלי-ציוני וחילוני מייחל כבר ליום שאחרי, כדי להשיב לי חלק מחיי שהיו לפני ה-7 באוקטובר, אצל חלק מאחי-לנשק היום הזה הוא רק תחילתו של קמפיין למען המלחמה הבאה. "הנורמלי" שלי - ושל רבים אחרים, הוא בעיניהם קץ הציונות, ממש כך, כיוון שלתפיסתם המהפכניות המשיחית היא לב העניין:

הם לא יעצרו באריאל או בקריית ארבע ואפילו לא בהקמה מחדש של, נניח - כפר דרום. למעשה, אילו היו כוח פוליטי משמעותי בעת השיחות על הפסקת האש של שלהי מלחמת יום הכיפורים, הם היו מצדדים בהתנחלות על הציר שבין אלכסנדריה לקהיר...

כל מקום שחיילי צה"ל כובשים הופך לקדוש בעיניהם (שהרי זה עתה קודש בדם), כזה שיש ליישב, וכל יישוב הוא רק הבסיס ממנו ייצאו הכוחות למשימה הבאה.

לכן התכנסותם של אלה אמש הייתה מראה קשה מנשוא, לא חלילה בגלל תמונות של יהודים רוקדים ושמחים בתוך אווירת הנכאים מסביב, אלא משום שהיא מסמלת מחלוקת עמוקה שקשה יהיה להגיע בה לפשרה בין ציבורים משמעותיים בישראל. אם תרצו - ההפך הגמור מהאחדות (האמיתית והמעושה) שקיבלו על עצמם רוב אזרחי ישראל שמחוץ לטוויטר.

ומכאן נובעת גם התקווה הגדולה: ההתכנסות הזאת אולי קורצת לבייס, אבל היא מגונה בעיני רוב אזרחי ישראל, שהיו מעדיפים שעזה על כל יושביה (מינוס בני הערובה, כמובן) תשקע בים, מאשר שתהפוך לעוד קולוניה ישראלית-יהודית-דתית.

נתניהו לפי שעה מתנגד לכך באופן רפה, אבל עקבי. הדילמה שלו היא איך להמשיך להחזיק בבייס המתלהב שלו (שברובו נכח באירוע אמש), בעודו מקרב אליו את החלק המתון יותר שנמצא בין הימין למרכז - אותם ארבעה-חמישה מנדטים שבסופו של יום, הם אלה שמכריעים בחירות בישראל.

כאשר חושבים על זה ככה מוצאים כאן איזו נחמה, בכל זאת: נתניהו חפץ השלטון ייאלץ במוקדם או במאוחר לזנוח את ריקודי "מה יפית" שלו בפני הגרעין הקשה ולנסח מסר לכלל עם ישראל, זה שלמרות תזוזה עמוקה ימינה עדיין שמע בתקווה את ההצעה לסיים את הלחימה עם עסקת חטופים מוצלחת, סיום שלטון חמאס ברצועה והחלפתו בכוח פאן ערבי במעורבות סעודית, שמוכנה להעניק בתמורה אף חיבוק של נורמליזציה.

עת יעמדו שתי החלופות למשפט הציבור, כל החפץ חיים יבחר בחתירה לנורמליות על חשבון המשך המהפכה והמלחמה.

המחנה שהתמכר לאשליית הנורמליות ספג מכה אנושה, אבל העובדה שנאלץ להפשיל שרוולים, להתגייס, להילחם וכן, גם להתאבל, לא ריפתה את ידיו: גם מי שסבור שניצחון הציונות לא יושג עד שלא יעמוד קיר ברזל (כמטאפורה) בינינו לבין שכנינו, חייב להתנער ממי שרואים בהזזת הקיר הזה מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה את חזות הכל.