רוסיה, שעדיין שולטת בחלק ניכר ממדינות שהרכיבו את ברית המועצות, מגבשת תביעה טריטוריאלית לריבונות באלסקה.
חבל הארץ הצפוני והמושלג הזה, נרכש בשנת 1867 מהאימפריה הרוסית תמורת זהב בשווי של כ-7.2 מיליון דולר - היום פחות משוויה של וילה בארסוף, אבל סכום לא מבוטל בימים ההם.
כמו שטחים רבים במה שכונה אז "העולם החדש" גם אלסקה הייתה לטריטוריה ילידית שנכבשה בידי כוחות אימפריאליים. במקרה שלה - מרוסיה הצארית ועד לכנסייה האורתודוכסית שלה, ששלחה מיסיונרים כדי לגרום לאוכלוסייה המקומית להמיר את דתה לנצרות.
רוסיה הכריזה על שליטתה בחבל ונחשבה לריבון בו, אבל לאחר מלחמת קרים, היא הייתה זקוקה למזומנים והצאר אלכסנדר השני החליט שהמסחר בפרוות, עיקר ההכנסה שהניב חבל הארץ המרוחק הזה, לא שווה את הוצאות ההגנה עליו. כך נמכרה אלסקה לאמריקאים.
העסקה ההיא נראתה ללא מעט אמריקאים כהוצאה מיותרת, למעשה, אישור הסנאט לרכישה הושג על חודו של קול. אבל כחלוף 30 שנה, התברר שהייתה זו עסקה ששווה זהב, תרתי משמע: מרבצי זהב התגלו ביוקון, ואלה גרמו לאותם שבעה מיליון דולרים להיראות כמו כסף קטן.
מחצבים נוספים שהתגלו בטריטוריה הקבועה בהמשך, הפכו את הכסף הקטן הזה לפרוטות של ממש: רכישת אלסקה, שהייתה מושא לביקורת נוקבת בזמן אמת, התבררה כאחת מעסקאות הנדל"ן המשתלמות ביותר בהיסטוריה.
תביעה טריטוריאלית מבוססת פולקלור
אלסקה עברה מספר גלגולים מבחינת מעמדה המדיני כטריטוריה אמריקנית - ורק בשנת 1959 הוכרזה כמדינה ה-49 של ארצות הברית.
ההכרזה ההיא, בשיאה של המלחמה הקרה, העמיקה את האצבע בעיני ברית המועצות, שהייתה עדיין מתוסכלת מאובדן חבל הארץ העשיר במחצבים.
היסטוריונים-מטעם טענו כי העסקה הייתה למעשה לא חוקית, שכן אלכסנדר השני כלל לא היה רשאי למכור את אלסקה, שבכלל הוחכרה לאמריקנים בימי יקטרינה הגדולה - ונשארה בחזקתם רק כי רוסיה סירבה לקבלה.
היו עוד טענות לפיהן התשלום תמורת העסקה לא התקבל בפועל ולפי אחת הסברות, הכסף (בזהב) אולי נשלח, אך לא התקבל לאחר שהאונייה שנשאה אותו טבעה בים הבלטי.
יותר מ-150 שנים חלפו, וכמו לא מעט תיאוריות קונספירציה ששרדו במחשכים בציפייה לעידן שבו העובדות יאבדו ממשקלן וכל אחד, מוולדימיר פוטין ועד לעדנה קרנבל יוכל להמציא "עובדות" משלו.
כך גם מעמדה המדיני של אלסקה הפך מפולקלור לתביעה טריטוריאלית אמיתית, פחות בגלל הערגה למה שנמצא באדמתה ויותר בגלל ששלטון מסואב, שהופך ריכוזי מיום ליום (כזה של פוטין ברוסיה) זקוק לאגדות עם שיגבירו את הלהט הלאומני - ומה טוב יותר מאשר סכסוך טריטוריאלי עם האמריקאים, הפעם לא על מדינת חסות אלא על "אדמה רוסית" (לכאורה כמובן, שהרי אפילו אם מקבלים את טענות הרוסים רק לצורך הדיון, הרי שהם בעצמם היו כוח כובש בטריטוריה שמעולם לא הוגדרה במונחים של מדינה מודרנית)?
הקשר לישראל הוא רק במשתמע, פעם אחת מפני שאנחנו יודעים את ערכה של תביעה טריטוריאלית מגובה בסימוכין מתחום ההיסטוריה, הפולקלור והאמונה - הן מהצד שגאל את אדמת אבותיו והן כמי שמואשמים בגזלה שלה ממי שהיו תושביה עת התגבשה הציונות מחזון למעשה מדיני.
הקשר השני לישראל הוא אינו נחלתנו הבלעדית כאומה, אבל יש בו כדי להסביר כמה התרחשויות באזורנו, כולל את מתקפת הפתע הרצחנית של ה-7 באוקטובר.
מאחורי ההר, אחת, שתיים שלוש...
אם נחזור כמה מאות שנים לאחור בהיסטוריה, נגלה שאדם היה יכול לחיות לו בשלווה מבלי לדעת כי מעבר לרכס ההרים הסמוך מתגבש לו כוח עוין שעתיד לפלוש לשטחו ולקחת את כל אשר לו, אפילו את משפחתו וחייו. העידן שלנו, לעומת זאת, הפך אותנו למכורים למידע מוקדם, זה שאנו מכנים בשם "חדשות".
לכאורה אנו אמורים לדעת הכל מבעוד מועד - ממידע על מחלות קשות שגילוין המוקדם שווה החלמה, דרך נטילת מטריה כשיוצאים מן הבית ביום שבו, על פי התחזית, צפוי גשם החל משעות הצהריים - ועד לאיומים ביטחוניים משמעותיים שהיערכות נכונה להם תקל על התגובה או אף תמנע מהם להתרחש (למשל: תכנית הגרעין האיראנית).
אלא שממש כאותו כפרי קדמון שהקיץ לבוקר שמשי מבלי לדעת את טיבה של הסכנה שאורבת לו מאחורי ההר, כך גם אנחנו: אמצעי התקשורת שלנו שיודעים לדווח על כל מתיחות בין השותפות לקואליציה למשל או זהות המאמן הבא של קבוצת הכדורגל האהודה עלינו, מפספסים תהליכים גלובליים שבסופו של דבר עלולים להשפיע על חיינו באופן בלתי הפיך.
מי פער את הפרצה בגדר המערכת?
אחד האתגרים הגדולים של ההסברה הישראלית הוא הצורך לנתק את אירועי ה-7 באוקטובר מכל מה שקדם להם בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני (לפחות מאז מאורעות תרפ"ט, 1929). אבל בשעה שאנו מתקשים לגרום לעולם לשנות את דפוסי החשיבה שלו, יתכן שאפילו אנחנו מחמיצים תמונה גדולה יותר: חבירת כוחות מוסלמים קיצוניים שמיוצגים בידי איראן לכוחות שמבקשים לחדש ימיהם כקדם, כמו רוסיה "הצארית" של פוטין או המפלגה הקומוניסטית של סין.
הלחצים שמפעילה הברית הרעילה הזאת, מתנקזים לחור שנפער בגדר המערכת שהפרידה בין עזה למציאות חיינו - ואפשר שגם פתרונו אינו תלוי בכיבוש חאן יונס (למשל) אלא במקומות רחוקים יותר, כמו ההצעה לעסקת חבילה, שסופה בקבלת ישראל לברית המדינות הערביות שעומדות בחזית המאבק לבלימת התפשטות איראנית. מיותר לציין שדבר שלא זכה מעולם לעמוד במרכזו של דיון ציבורי בישראל וממילא לא עמד במרכזה של שום מערכת בחירות.
רוצה לומר: ממש כשם שהאיום הוא לעתים תוצאה של כוחות רחוקים וכמעט בלתי נראים, כך גם הפתרון עשוי להגיע ממחוזות רחוקים יותר, כאלה שאין לנו (חמושים בפתק שאנו מטילים לקלפי אחת לכמה שנים) כל השפעה עליהם - רק ביבי או רק לא ביבי...
אם תרצו, בהקשר הזה אפשר לראות גם את פסגת ראשי מערכות הביטחון שנערכה בפריז. יתכן שיום אחד ידברו בה כאחד הפרקים המקדימים החשובים בעיצוב מחדש של פני המזרח התיכון. תוצר של תהליכים רחוקים שעשויה להיות להם השפעה מכרעת על חיינו, כמו למשל לתביעה ההזויה של פוטין לבעלות מחודשת על אלסקה: פטריית הזיה שעלולה להצמיח פטרייה מסוג אחר לגמרי.