באותה השבת ששינתה את המציאות שלנו, בעלי היה בעבודה, במשמרת, ואני הייתי לבד עם ארבעת הבנים שלנו. תכננו לצאת באותו היום לבית הכנסת, לחתן בראשית של אבא שלי, כמיטב המסורת. אך באותה העת החלו אזעקות. נכנסנו כהרגלנו לממ"ד, ולא חשבנו שזה משהו מיוחד. אך ככל שעבר הזמן הבנו שמשהו גדול ורציני יותר קורה!
לא דמיינתי ולו לרגע שהנורא מכל קורה ברגעים האלה. בעקבות טלפונים והודעות שקיבלתי ללא הפסקה, שבהם התבשרתי בבשורות נוראיות שנכנסו לאופקים מחבלים, הבנתי שיש הרוגים ובני ערובה. ככל שהשעות בממ"ד עברו, ועד כמה שניסינו לנרמל את המצב לילדים, החרדה גברה עלינו.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
אחת הבשורות הקשות שקיבלנו הייתה על חברים שלנו שיצאו להלחם ונרצחו. 52 מתושבי אופקים, העיר הקטנה, איבדו את נפשם ב-7.10.
אחד הגיבורים שנפלו בקרב הוא אהרון פרש הי"ד, איש יקר שכל כך אהבנו לשמוע אותו קורא בתורה. זכינו שלימד את בננו לקרוא בתורה לקראת בר המצווה שלו.
כולנו תקווה שנצא מהמלחמה הזאת כשידינו על העליונה!, נזכה לשקט וביטחון, ושנצליח לחסל ולהשמיד את האויב האכזר הזה. אנחנו חייבים להמשיך בלחימה. הלוחמים שלנו בחזית, מקריבים את חייהם למען קיומה של מדינת ישראל. אנחנו חייבים להשאר מאוחדים כעם. זאת מלחמה על קיום שלנו, ושל הדורות הבאים.
אומרים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. הדור הזה עבר תלאות, ומגיע לנו נחת ושקט. אנחנו מחכים שהקדוש ברוך הוא יצילנו מידם, שהחטופים יחזרו בריאים ושלמים, ושכל פצועינו יחלימו במהרה.