114 ימים שהם יותר קרובים לארבעה חודשים.
לכל הדעות זה זמן מטורף שאנשים חיים מחוץ לבית.
איך יכול להיות שהנזק שעשו מחבלי חמאס בכמה שעות, משתרע על פני כל כך הרבה חודשים ואין אופק לסיום?
מערכות המדינה קרסו, האמון שהיה הופר, נשבר וגילינו ששיקרו לנו במשך שנים. האמון היחידי
"והעיוור" שנתנו בצה"ל התפוצץ לנו בפרצוף כמו רימון.
במקום שהמדינה תתעשת ותוביל, היא נותנת לתושבים לעשות את זה לבד.
לא יכול להיות שארבעה חודשים אחרי האירוע, מערכות החינוך למפונים לא מצליחות לתפקד כמו שצריך, אין מורים, אין שעות מסודרות ואין מסגרת עקבית.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
הילדים שלנו תלושים, מה יהיה איתם בעוד שנה, בעוד ארבע שנים, שהם יגיעו לבגרויות, שהם יגיעו לאוניברסיטאות. איך זה נתפס שארבעה חודשים אחרי האירוע, המדינה ממשיכה להילחם בתושבי העוטף בבירוקרטיה ופוליטיקה בשקל על גב התושבים אותם הפקירה.
ממשלה שממשיכה לריב איתנו ולבצע אפליה, קרע, שנאה מגדרית ויישובית על מי זכאי למענק ומי לא, מי מוגדר עוטף ומי לא, מי נכנסו אליהם מחבלים ומי לא.
איך יכול להיות שיישוב שנמצא עד ארבעה ק"מ לא יכול לחזור הביתה, ומי שנמצא 4.2 ק"מ יכול לחזור?
אנחנו מבינים היום יותר מתמיד שאנחנו לא מעניינים אף אחד ושום דיסקט לא השתנה, וכנראה גם לא ישתנה.
לא יכול להיות שאנחנו כעצמאים בעלי עסק בעוטף, שגם ככה מתקשים לנהל עסק במדינה בכלל ובאזור העוטף בפרט, לא קיבלנו עד היום ולא שקל אחד בודד מהמדינה, לא על "החשבון" לא מקדמה, פשוט נשכחנו ומבחינתם שנסתדר לבד. מרסקים אותנו כלכלית ונפשית.
בזמן הזה, כשהמדינה עסוקה בלחימה אינסופית, שנראית ללא תכלית אמיתית, בטח לא עבור תושבי העוטף או הצפון, יושבים 126 אלף מפונים מנותקים מהבית שלהם.
מי שחושב שלחיות בחדר של 4 מטר על 4 מטר במשך ארבעה חודשים זה פינוק או תענוג, גם אם זה מלון, מוזמן לבוא לישון במקומנו.
לנו אין ספה או כורסה לראות טלוויזיה בערב, יש רק מיטה.
לנו אין אפשרות לאכול מתי שרוצים או לפתוח מקרר רק בשביל לנשנש.
לנו אין חדר פרטי לברוח אליו לקצת שקט, לא כהורים ולא כילדים.
אנחנו מסתפקים במדף אחד לכל נפש ולא ארון בגדים בכל חדר.
אנחנו נרשמים בתור לעשות כביסה וצריך לעמוד בזמנים כדי לא לעכב את השאר.
אנחנו שוטפים כלים בכיור של האמבטיה.
אנחנו ישנים על כורסאות וספות נפתחות.
ולא, לא מנקים לנו את החדרים למי שתוהה, את זה אנחנו עושים לבד.
ואתם יודעים מה, אין לנו בעיה להמשיך לחיות ככה כמה שצריך.
מוכנים להמשיך ולשהות בחדרים כל עוד המדינה באמת תעשה עבודה כמו שצריך, על מנת שנוכל לחזור לחיות בבטחה וביטחון בבית שלנו.
לא מוכנים להפסקת הלחימה כדי לחזור לאותו מצב שעזבנו, צריך לסיים עם הפוליטיקה על חשבון הדם של אזרחי המדינה.
אין לנו ספק שזה אירוע מורכב, אבל לא האזרחים הביאו אותנו למצב הזה אלא הנהגת המדינה בהזנחה של שנים את אזורי העוטף בדרום ובצפון.
המדינה חייבת להתעורר בכל כך הרבה מובנים וחזיתות שאנחנו לא בטוחים שיש עוד מישהו במדינה. כנראה שאנחנו לבד ואין לנו על מי לסמוך למעט עצמנו.