כתב "כלכליסט", יובל שדה בחר לפתוח את שאלתו לראש הממשלה בהצגת עצמו כמי ששב ממאה ימי מילואים בעזה. אודה מיד שאני לא מת על הפתיח הזה, לא מפני שאין רלוונטיות בין הפרט הביוגרפי הזה לתוכן השאלה (דווקא יש) אלא מפני שאת אותה שאלה היה יכול להציג גם עיתונאי שלא שירת במילואים אפילו יום אחד.
אבל שדה בחר לציין זאת ומכיוון שכך, הרי שנתניהו ידע זאת בטרם השיב.
לאנגלים למשל יש תארי אבירות שהופכים אדם למיוחס - דוכס, לורד וכך אחורה עד לסר (תואר כבוד שאינו עובר בירושה וניתן בדרך כלל על מפעל חיים, עיין ערך שמות כמו מיק ג'אגר או אלכס פרגוסון).
בישראל הכבוד העילאי ניתן למי שהקריבו את חייהם למען המדינה.
לפיכך הבכורה שמורה למשפחות שכולות, אחריהן למשפחות החטופים, הפצועים ואז לחיילי המילואים, שגם בקרבם מתקיימת היררכיה ברורה - מהקצין הקרבי ועד לחפ"ש בתפקיד העורפי ביותר. למען הסר כל ספק, אני משוכנע שמשפחות החללים או החטופים היו מוותרות בשמחה על הכבוד הזה רק כדי לראות שוב את יקיריהם, אבל הגורל רצה אחרת.
לא מוכרחים להסכים, אבל חייבים להקשיב
הכבוד הנורא הזה לא הופך את מקור המסר לצודק: כבר שמעתי אנשים שמחמת אבלם פלטו שטויות נוראיות. מה זה כן אומר? שאני, כאזרח ישראלי (לוחם שלמרבה המזל נשאר מחוץ למעגלי האבל הקרובים ביותר), יש רק חובה אחת: להקשיב - ואם אפשר גם לחבק אפילו כשאני לא מסכים.
נתניהו הוא איש מחושב, כמעט נטול פליטות פה, אבל פה ושם בורחות לו כאלה שמעידות על אופיו. זה לו למשל אירע בטקס הפתיחה של המרפאה ההיא בקריית שמונה כשפלט לעבר מישהי (דווקא ליכודניקית): "את משעממת אותי". פה ושם זה התגלה במקומות אחרים, לא רבים - ייאמר לזכות ראש הממשלה.
כמי שעוד לפני שהיה פוליטיקאי היה אח שכול, נתניהו אמור להיות מודע היטב למנגנון שמאפשר את הפריבילגיה שמגיעה עם הסטטוס הנורא הזה. כך למשל הוא מקפיד לנהוג בכפפות של משי במשפחות החטופים, לחבק, לכבד (מתנגדיו יאמרו שזה מפני שאת ההתעמרות או הפקפוק בהם, הוא משאיר לחיילי השוחות שלו).
המכתב שלא היה מעולם
הוא היה יכול לצאת ענק גם מהשאלה של שדה. הוא היה יכול לשבח אותו על שירות המילואים הארוך שביצע - ואז לענות למי ששאל מדוע בתקציב המדינה יש כסף עבור ארגונים שפועלים למען השתמטות בני ישיבות מגיוס, שמדובר בכורח פוליטי שאין איש החפץ להיות ראש ממשלה שלא יחטא בו.
מה עשה נתניהו? עבר מיד למתקפה פרועה, החל מציון לשאלה: "שאלה מגמתית", דרך שקר מוחלט לפיו יריביו הפוליטיים הגישו למפלגות החרדיות מסמך חתום-מראש, שבו התבקשו למלא את כל דרישותיהן וכלה במשפט שמוזר על גבול האסור להגיד לחייל שהשתחרר ממאה ימי מילואים: "אתם תילחמו בי ואני אלחם בחמאס".
זה בסדר לטעון שכל קונסטלציה פוליטית אחרת הייתה מייצרת פתח לסחטנות חרדית (שזה בעצם מה שהוא אמר), אבל מסמך חתום? ראית כזה? היה כזה? ברור שלא היה ולא נברא - ועל כן נשאלת השאלה מדוע ראש הממשלה זקוק להגזמה על גבול השקר בכדי להוכיח טענה שיכול היה להציג גם בדרך פחות דרמטית, אבל לא פחות משכנעת.
והנה הגענו לעיקר: הלך הרוח של ראש ממשלה שנשאל על ידי מילואימניק משוחרר שאלה לא מאוד פרובוקטיבית - ובתגובה הוא פשוט מאבד את זה.
אולי הוא חשב על בנו שהעביר "שירות מילואים" בגלות מיאמי, בעוד בני גילו שבים מכל קצוות תבל כדי להגן על מולדתם ואולי הוא פשוט בהלך רוח כזה שקצת טשטש אצלו את הגבולות.
אם הרושם הזה מדויק, זה מדאיג מאוד: איפה עוד מאבד ראש הממשלה את שיקול הדעת שהוא אמור להפעיל בכל עת?
הפעם גם התקשורת אשמה
מאחר שנתניהו לא יספק תשובות, השאלה צריכה להיות מועברת למי שמשדרים כל מילה שלו, בכל עת שיבחר, גם כשאין לו מה לומר.
אתמול למשל (במה שהפך להרגל קבוע במוצאי שבת, כנראה מתוך ניסיון להחזיר אליו חלק מהמצביעים הדתיים שנטשו אותו בסקרים) לא היה לו דבר בעל חשיבות להגיד:
המציאות בעזה לא השתנתה, הצעה חדשה בעניין החטופים לא עלתה על הפרק, שום דיון מהותי בענייניו המשפטיים לא עמד להתחיל, בכלכלה לא אירע שינוי דרמטי וכך הלאה. כלומר - בצאת השבת שבה החדשה העיקרית הייתה מתחום מזג האוויר, כינס ראש הממשלה את עם ישראל כדי לשאת נאום בחירות, כזה שבו כל תשובה אינה מתייחסת אפילו לשאלה, אלא רק לתחום של "אני מול יריביי".
הדילמה של הערוצים השונים מובנת: להתעלם ממסיבת עיתונאים של ראש הממשלה הרי אי אפשר. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהופעותיו בתקשורת נועדו רק לתעמולה, מצב שמזכיר מעט את ימי ממשלת האחדות של תקופת הקורונה.
אז אגב, בסופו של דבר, החלו בערוצים השונים (למעט זה שיהדהד באמונה כל מילה של נתניהו) לשדר את תחילת הדברים ולאחר שהפכו מחדשות לתעמולה, לחזור לשידור הרגיל - ולשוב לדברים בכל פעם שיוצאת מהם כותרת, או אם לא כך היה - לשדר בהמשך המהדורה גרסה ערוכה של ההצהרה שהפכה לנאום בחירות.
אחרי מסיבת העיתונאים של אמש, אולי כדאי לשקול חזרה לנוהל הזה, כי אין סיבה שכלל אזרחי ישראל יהפכו לקהל שבוי במה שמתחיל להיראות בכל שבוע כמו כנס בחירות (הגם שאלה עוד לא הוכרזו).
זו הדילמה של ערוצי התקשורת. הדילמה של אזרחי ישראל צריכה להיות האם האיש בעל המזג החם, שלמרבה הצער מופגן בעיקר בקרבות מול התקשורת ופחות בניהול המערכה מול חמאס, כשיר להמשיך ולהנהיג את מדינת ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר.