"רצח עם הוא יותר מאשר צמד מילים בשבילי", כותב אהרן ברק בחוות דעת היחיד שלו במסגרת החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג, במסמך שמעבר להיותו חלק מפסיקה משפטית, הוא עדות אישית מטלטלת. "הייתי ילד בן 5 כאשר, כחלק ממבצע ברברוסה, הצבא הגרמני כבש את עיר הולדתי קובנה שבליטא", הוא כותב, "בתוך כמה ימים, כמעט 30 אלף יהודים מקובנה נלקחו מבתיהם והושמו בגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, ואנו מחכים להוצאה להורג", הוא ממשיך ומספר, "ב-26 באוקטובר 1941, כל היהודים בגטו קיבלו הוראה להיאסף בכיכר המרכזית, הידועה בשם 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מכונות ירייה.
ברק פותח את דבריו בביקורת על פניית דרום אפריקה לבית הדין, שעליה הוא אומר שהיא בגדר "ניסיון לטפול את פשעו של קיין על הבל". הוא אומר שבית הדין דחה את הטענה העיקרית של דרום אפריקה, ובמקומה נקט אמצעים המזכירים לישראל את מחויבויותיה במסגרת האמנה למניעת רצח עם, בצד אישרור של זכותה של ישראל להגן על עצמה, והדגשת חשיבות מתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה. היקף הצעדים שננקטו, אומר ברק, הוא "צר בהרבה מכפי שדרום אפריקה ביקשה". הוא מציין שבית המשפט הדגיש כי "כל הצדדים בעימות ברצועת עזה כפופים לחוק הבינלאומי - מה שבהחלט כולל גם את חמאס".
ברק מסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של הלחימה, ולהגדרה של מעשי ישראל בעזה כ"רצח עם", מושג שמייצג, לדבריו, "הרס מחושב, והתנהגות אנושית במופעה הגרוע ביותר". לדבריו "זו ההאשמה החמורה ביותר האפשרית, והיא ארוגה בחוויית חיי האישיים".
ברק מספר על חוויותיו האישיות כשורד שואה. "היה רעב מתמיד בגטו הצפוף", הוא כותב, "זו היתה קהילה של אנשים שנידונו למוות, אך בליבם ניצוץ של תקווה, ותשוקה לשמר את כבודם האנושי הבסיסי". על אחד הפרקים הכאובים במיוחד בתולדות הגטו הוא מספר: "בתחילת 1944, הנאצים אספו את כל הילדים מתחת לגיל 12, העמיסו אותם על משאיות וירו בהם במהלך 'אקציית הילדים' הידועה לשמצה. היה ברור שעליי לעזוב כדי לשרוד. הוברחתי אל מחוץ לגטו בתוך שק ונלקחתי לאיכר ליטאי. כעבור כמה שבועות, אמי ואני הועברנו לאיכר אחר. היה עלינו להיות מאוד חשאיים, כך שהאיכר בנה קירות כפולים באחד החדרים. התחבאנו בחלל הצר הזה עד לשחרור על ידי הצבא האדום ב-1 באוגוסט 1944. רק חמישה אחוזים מיהודי ליטא שרדו".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר מפרט את השפעת השואה על חייו ופועלו: "חשבתי הרבה כיצד חוויה זו השפיעה עליי כשופט. לדעתי, ההשפעה היתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אילו ישראל היתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה אחר. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם ביקשו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם ביקשו ליטול מאיתנו את כבודנו כבני אדם. אלא שבכך הם נכשלו. ברגעים הקשים ביותר בגטו שמרנו על אנושיותנו. הנאצים הצליחו לרצוח אנשים רבים מבני עמנו, אבל לא הצליחו לקחת את אנושיותנו".