שני מאפיינים בולטים יש למחאה נגד הממשלה, שהפעם היא בשם החטופים: המאפיין האחד הוא ה"עכשיו" (באדום ובפונט דומים ללוגו של "שלום עכשיו"), מהמשפחה של "בחירות עכשיו", "ועדת חקירה עכשיו", "התפטרות עכשיו" ו"כלא עכשיו". המסר שבבסיס כולן הוא אחד: "אנחנו עכשיו".
המאפיין השני הוא ה"בכל מחיר". פרט לדאגה לחטופים, הוא מצביע על ילדותיות ועל יהירות. המוחים, בשחצנותם, יודעים טוב יותר מכל העוסקים בעניין איך להביא לשחרורם. אבל הדרישה המופקרת של "בכל מחיר" מעידה על חוסר מחשבה והבנה - פוליטיות ואחרות - בדבר ההשלכות שיש ויהיו למהלך. היא גם מצביעה על האדישות והאטימות לגורל כולנו כפרטים, כעם וכמדינה. שהרי אם נפעל על פיה, בעתיד הלא רחוק ניאלץ בוודאות לשלם את מחירה הכבד.
מאפיינים אלה של ה"מחאה" דומים דימיון מעיק לאלה של הונאת פּוֹנזי. זו מוגדרת בוויקיפדיה כ"סוג של הונאת ממון שבה מובטח למשקיעים החזר השקעה גבוה במיוחד בפרק זמן קצר, אך למעשה, הרווחים המוצגים להם הם 'על הנייר'. החזרי ההשקעה, אם יש כאלה, משולמים מכספם של משקיעים אחרים, בעוד שיוזם ההונאה נהנה מכסף זמין עד שההונאה נחשפת".
נכון, החטופים אינם ממון, וה"רווחים" העכשוויים המקוּוים אינם בשום פנים "על הנייר" אלא אמיתיים לגמרי. אבל את ההחזרים של ה"השקעה" הפזיזה של "בכל מחיר" - של הפסקת הלחימה, של שחרור מחבלים חדורי מטרה לחסל אותנו, ובעיקר של מסירה לידיהם של המקומות שאותם יהפכו שוב לגיא צלמוות - נשלם בחבלי ארץ נוספים שלנו שיינטשו, בחייהם של נרצחים, בחטופים ומעונים אחרים ורבים, שבוודאות יהיו. יוזמי המחאה ייהנו מתשואות עכשוויות, בעוד שאנחנו נגלה שכל ההשקעות היקרות והטובות שלנו ושל הדורות שלפנינו, שהושקעו בבניין ובביצור הארץ והמדינה, הועמדו בסכנה קיומית, ושכדי להציל אותן, יהיה על כולנו לשלם מחירים גבוהים וכבדים בהרבה.
החלון של אונר"א
אחרי 7 באוקטובר, ואחרי כל מה שכוחותינו חושפים בעזה על אונר"א, נוצר חלון הזדמנויות בלתי חוזר לפירוק הארגון. כי מהו אונר"א? דה פקטו זהו ארגון טרור. יש לו שני מאפיינים שאין לארגוני טרור אחרים, ואלה מבטיחים את נצחיותו: מימון משוריין מצד למעלה מ-150 מדינות. כיום התקציב השנתי של אונר"א עומד על למעלה ממיליארד וחצי דולר. והשני - אספקה מתמדת של כוח אדם לשורותיו.
בניגוד לנציבות האו"ם לפליטים שמטפלת בכל הפליטים בעולם ומשקמת אותם, הרי שעל פי כללי אונר"א, מעמד הפליטות מונחל מדור לדור. כך הגענו מ-700 אלף פליטים ב-1948, ל-5.5 מיליון כיום. הפליטות על פי האידיאולוגיה של הארגון היא לתמיד, או עד להשמדת ישראל, מה שיקרה קודם. שכן אונר"א - על מחנות הפליטים, בתי החולים ובתי הספר שלו - מהווה מעיין נובע של טרוריסטים, שאותם הוא מממן ומכשיר מינקות במוסדותיו להקדיש את חייהם למימוש זכות השיבה ולרצח היהודים המתגוררים בין הנהר והים, ומעבר לו.
מלחמת "חרבות ברזל" מאפשרת ומחייבת לשנות את המצב ההזוי הזה. בשביל למעלה ממיליון עזתים שהתפנו מבתיהם ושלחלקם הגדול אין לאן לחזור, נפתח חלון הזדמנויות בלתי חוזר להתנתק מעטיניו של ארגון הטרור אונר"א-חמאס. בין שאר הנחות ה"קונספציה" אצלנו, היתה גם ההנחה המופרכת שאם לארגון טרור או לגוף תומך טרור יש אג'נדה מוצהרת פחות רדיקלית מזו של האחרים, הם הופכים אצלנו ל"מתונים", או אפילו ל"פרטנרים". בהתאם לכך, גרסו הקונספציונרים, עדיף לנו שאונר"א יישאר, כי הוא טוב יותר מהאלטרנטיבה, שהיא חמאס. גם אם הועלו בעבר, במסגרת משא ומתן מדיני או בדפי עמדה של מלומדים במכוני מחקר, קריאות לביטול אונר"א, הן צידדו בהעברת סמכויות הארגון ומקורות המימון שלו לרשות הפלסטינית.
אלא שהיום מתברר למי שעוד היה לו ספק בכך, שחמאס שולט שלטון ללא מיצרים באונר"א, בעובדיו, בתקציבו, במתקניו ובאג'נדה הפוליטית-דתית שהוא מטיף לה. גם ברור לנו שהרשות הפלסטינית היא חלק מהבעיה ובוודאי לא הפתרון לה. יש לשכנע אפוא את הגורמים המשפיעים ואת מקבלי ההחלטות אצלנו לחשב מסלול מחדש.
היות שאין כמעט בין תושבי עזה (ומחנות הפליטים האחרים באזור) פליטים מ-1948, והיות שאונר"א פועל למעשה כארגון טרור מסוכן, יש לפתוח בהקדם בקמפיין ציבורי, ישראלי ועולמי, שיהיו לו שלוש מטרות: קריאה לפירוק אונר"א; פנייה למדינות בעולם להפסיק לממן אותו; והעברת המפונים של עזה שאין להם לאן לחזור, לסמכותה ולטיפולה של נציבות האו"ם לפליטים כדי שזו תשקם אותם, בהסכמתם, כמו שהיא נוהגת לעשות עם פליטים אחרים, במקומות שונים בעולם.