בעוד חודשיים יצויין יום הולדתו ה-86 של קיבוץ חניתה. ספק גדול אם חברי הקיבוץ שעל הגבול של ישראל עם לבנון יזכו לחגוג את היום הזה בביתם. כשפרצה מלחמת עזה פונו תושבי חניתה, בקיבוץ נשארו רק אנשי כיתת הכוננות והיישוב נתון להתקפות ירי. וכך, הקיבוץ שהיה סמל התנועה הציונית להיאחזות בחבל הארץ הצפוני, הפך שוב ליישוב בחזית המערכה.
מעשה עלייתה של חניתה על הקרקע, ב-21 במרץ 1938, הפך כבר בעת התרחשותו לאירוע רב משמעות עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. "חניתה לבשה זוהר של כיבוש, של חדירה למחוז נוכרי, של העפלה לגבולות, להרים, של פינוי דרך לחלוציות חדשה", הוסבר כמה שנים מאוחר יותר במאמר בעיתון דבר על חשיבות הקמת חניתה כדימוי וסמל למשהו גדול יותר.
מרכיב משלים למעשה ההתיישבות באותה תקופה היה נטיעת חורשות עצים באמצעות הקרן הקיימת לישראל. כך היה גם בחניתה. הקיבוץ, שהוקם במסגרת ישוביי "חומה ומגדל", התיישב באזור הררי שהיה חשוף וקירח. מאז 1939 ועד שנות השבעים ניטעו עצים בין חניתה לשלומי, על פני שטח של כ-2,300 דונם והשטח המיוער נקרא "יער חניתה". בשל מרכזיותה של חניתה בתודעה, החורשות שניטעו בשנים הראשונות ליד הקיבוץ הוקדשו על ידי תורמים שונים לאישים שהם ביקשו להנציח. מסמך שנמצא לאחרונה במוסד החינוכי בית רוטנברג שבחיפה מזכיר כי למשך תקופה של ימים בודדים היער אף נקרא "יער רוטנברג" לזכרו של פנחס רוטנברג, מייסד חברת החשמל.
מעיתונות התקופה ניתן ללמוד כי בתכנון הנטיעות הושקעה מחשבה רבה ומתואר כי כדי "להגן על מדרגות ההרים מפני גריפת אדמה" ניטעו 4,000 עצי חרוב ועצי החרוב העתיקים שכבר גדלו במקום טופלו ונעשו עליהם הרכבות של עצי חרוב מחולדה, שנחשבו עצים מצטיינים. עוד ניטעו 1,500 עצי אגוז ואפילו מאה שתילי בוטנה (פיסטוק) שהובאו מסוריה וניטעו כניסיון. בשנים מאוחרות יותר נטעה קק"ל עצי פיסטוק גם ביער ביריה ובנטף, אך הניסיונות לא עלו יפה.
הרקע להקמת חניתה הוא התקופה הסוערת של המרד הערבי, שפרץ באביב 1936 ויצר מציאות חדשה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. רכישת קרקעות לצורכי התיישבות הפכה לעניין קשה מכיוון שבעלי אדמות חששו שמכירה ליהודים תעורר את זעמה של ההנהגה הלאומית הפלסטינית. במהלך הקיץ שלחה ממשלת בריטניה ועדת חקירה מלכותית בראשות הלורד פיל, שהתבקשה להציע לפתרון לבעיית ארץ ישראל. הנהגת היישוב חששה שתוצאות החקירה יכללו הגבלות על התיישבות יהודית. לשם כך פותחה שיטת "חומה ומגדל" - הקמת יישובים במקומות אסטרטגיים במהירות, תוך העלמת עין מצד הבריטים.
ביוני 1937 פרסמה ועדת פיל את מסקנותיה, שכללו בין היתר המלצה להקים מדינה יהודית מצומצמת באזור הצפון ומישור החוף. הגליל המערבי אמנם נכלל בשטח שהוצע עבור המדינה היהודית, אך כמעט שלא התגוררו בו יהודים - הוא היה מרוחק מריכוזי ההתיישבות היהודית, השטח ההררי היה קשה לחקלאות, והיו בו מעט קרקעות זמינות לרכישה. אך כעת הבינה הנהגת היישוב שכדי לשמור את האזור בידיה, עליה ליישב בו יהודים.
אחד המקומות שעמדו על הפרק היה אתר עתיקות בשם חניתא. השטח היה צמוד לגבול לבנון וחלש על רכס סולם צור שמשקיף על הגליל המערבי. האיש שהוביל את רכישת הקרקע היה יוסף סיניגליה, אגרונום ופעיל קק"ל יליד איטליה. סיניגליה סיפר שבדצמבר 1937 פנו אליו האחים אברהם ואליעזר וינשל. הם ביקשו את עזרתו ברכישת שטח באזור. בעיתון "דבר" נכתב שרוטנברג היה פעיל ברכישת אדמות חניתה ובייסוד הנקודה, אך לא ברור מה הייתה מידת מעורבותו ברכישה. כן ידוע שהאחים וינשל היו מקורביו. ד"ר נדב היידקר מארכיון חברת חשמל מציין שאברהם וינשל, עורך דין במקצועו ופעיל רביזיוניסטי חשוב בחיפה, סיפק לחברת החשמל ייעוץ משפטי.
אחיו, אליעזר, היה מנהל חברת "ירקון חברה להשקאה בע"מ", החברה שטיפלה בזכויות החברה לפי הזיכיון שקיבלה לניצול מי הירקון וסיפקה חשמל למשאבות מים חקלאיות באזור. סינגיליה הצליח לרכוש שטח של כ-5,000 דונם תמורת כ-8,000 לירות לבנוניות. ב-21 במרץ 1938 הוביל ארגון "ההגנה" את מבצע העלייה לקרקע, שבו השתתפו כ-400 איש. כבר באותו הלילה הותקף המחנה ושני אנשי הגנה נהרגו. ההתקפות נמשכו לאורך החודשים הבאים. חניתה עוררה עניין רב ביישוב היהודי. העיתונות סקרה בהרחבה את העלייה לקרקע ואת הנעשה במחנה. מתנדבים הגיעו מכל הארץ כדי לסייע ולהביא ציוד ומזון.
היידקר מספר שבפברואר 1939, לכבוד יום הולדתו של פנחס רוטנברג, הכריז הוועד הארצי של קרן קיימת לישראל על נטיעת יער על שמו של רוטנברג, ליד היישוב החדש חניתה. "היישוב יבחר בצורה זו להביע כבוד ויקר לאחד מטובי בניו, איש החזון והמעשים, ויתרום לנטיעת יער על שמו על אדמת הקרן הקיימת לישראל", נכתב בהודעה לעיתונות. היוזמה הגיעה מארגון העובדים של חברת החשמל, שארגנו מגבית לנטיעת חורשה בת אלף עצים באתר המיועד. תעודת קק"ל על שמו נמסרה לידיו, והוא נתן את הסכמתו לכך. רוטנברג הלך לעולמו ב-3 בינואר 1942.
ב-3 בפברואר, היום השלושים למותו, התקיים טקס התחלת הנטיעות בחורשה. בחלקה שבה הוקצה המקום ל"יער רוטנברג" כבר היו כ-30 אלף עצים של "יער החרות", שניטעו מתרומות ציוני דרום אפריקה. בטקס תחילת הנטיעות נכחו אחיו של פנחס, אברהם רוטנברג, שקיבל לידיו את ניהול חברת החשמל לאחר מותו של פנחס, ואחיו השני, אליעזר. כמו כן השתתפו נציגי העובדים מחיפה, תל אביב ונהריים. בין המוזמנים היו גם ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, שבו אושפז רוטנברג בחודשיו האחרונים ומשה גוטל לוין, יו"ר ועד קהילת חיפה.
בני המשפחה ונציגי העובדים נטעו את חמישים העצים הראשונים. לאחר הטקס אמר אברהם קמיני, יו"ר הוועד הארצי של קק"ל, שבכך נוסד עוד מפעל שינציח את שמו של פנחס רוטנברג. גשם ירד על הקהל שנעמד לדקת דומייה. אלא שאברהם רוטנברג לא אהב את הדברים ששמע. אברהם היה אחד המופקדים על הוצאתה לפועל של צוואת אחיו, שבה דרש במפורש "לא לערוך כל אספי כסף עממיים להנצחת שמי" וכן "לא לקרוא רחובות, נחלות, כפרים ומושבות בשמי". את כל רכושו הוריש רוטנברג ל"אוצר פנחס רוטנברג שהכנסותיו ישמשו להקמת 'קרן למען חינוך הנוער ברוח אחדות ואחווה - רוח ישראל'". לדברי היידקר, לכאורה, פרשנות צרה של הצוואה יכולה הייתה לאפשר קריאת יער על שמו, אך אברהם סירב לקבל פירוש דווקאי שכזה והתרעם בפני ועד העובדים והנהלת קק"ל. כעבור כמה ימים הודיעה הלשכה הראשית של קק"ל שההודעה מטעמה הייתה "טעות מצערת" ושמתוך כבוד לצוואת המנוח ייקראו הנטיעות "חורשת הנוער העברי" ולא "יער רוטנברג".
גם ועדי העובדים של חברת החשמל מסרו לרוטנברג את התנצלותם: "העניין לדעתנו נסתבך לא במעט באשמת הלשכה הראשית של הקה"ק אשר טיפלה בעניין ללא הבנה מספקת". עם השנים נשחקו השמות, והאזור כולו מכונה בשם הפשוט "יער חניתה".
בטקס נטיעות מרגש נחנך השבוע "גן-האור", לזכר ארבעה מעובדי חברת חשמל שנפלו בעת עבודתם, במלחמת חרבות ברזל: עדי אוחנה, דני עלוש, טל דניאלי ושלום עבודי, זכרם לברכה. באתר החברה בגן-שורק, נטעו בני משפחות הנופלים ארבעה עצים לזכר ארבעת החללים, ביחד עם מנכ"ל החברה, מאיר שפיגלר, נציג הדירקטוריון, שלמה ארביב, יו"ר ארגון העובדים, יהודה גן-אל וסמנכ"ל משאבי אנוש, שלומי צרפתי.