רס"ן עומאר חג'אג'רה, בן 28, נולד ביפיע על מרגלות ההרים שמשקיפים על נצרת ומגדל בצפון. הוא התגייס כלוחם לחטיבת גבעתי, סיים קורס קציני חי"ר בהצלחה, מילא תפקידי הדרכה ופיקוד עד תפקיד מ"פ כמפקד הגנה בבסיס מחנה מטכ"ל בתל אביב ולאחר מכן שובץ בתפקידי שטח במנהל האזרחי באיו"ש.
באוגוסט 2023 מונה לתפקיד ראשון בגבול רצועת עזה כמפקד לשכת הקישור במעבר ארז. "אמרו לי בראיון קבלה שעזה זה משהו אחר. זה לא איו"ש. שקט שקט עד שקורה משהו גדול. צריך לשים לב לכל דבר קטן. כל החודשים שהייתי בהם היה שקט. שום דבר חריג. רק הפרות סדר אבל דרומה. לא באזור שלנו". עד שהגיע הטבח ב-7 באוקטובר.
ביום שישי, יממה לפני המתקפה הגדולה של חמאס על העורף הישראלי, פעל רס"ן עומאר עם חייליו באינטנסיביות חריגה במעבר ארז משעות הבוקר המוקדמת עד שעות אחר הצהריים להעביר פלסטינים לטיפול רפואי בישראל. זמן קצר לאחר ארוחת הערב המשותפת עם 25 חיילי המפקדה במעבר ועוד שישה חיילי גדוד 13 מחטיבת גולני הוא הלך לחדרו ונרדם. בשבת הוא התעורר לקול האזעקות והפיצוצים במפקדת התיאום והקישור (מת"ק) של צה"ל ברצועת עזה במרחק של מאות מטרים בלבד מגדר הגבול.
כשהוא על מדים, לקח רס"ן עומאר את הנשק ורץ אל המיגונית סמוך למגורי הקצינים בהתאם לנוהל כדי להתגונן מפני נפילות פצצות מרגמה ורקטות. תוך כדי הנפילות במרחב ושמיעת הפיצוצים הבלתי פוסקים הוא מתקשר לחמ"ל לקבל תמונת מצב ומפקדים יוצרים איתו קשר להבין מה קורה בשטח. "תוך כדי השיחות אני מרגיש משהו לא טוב. יש לי תחושה לקראת משהו רע שהולך לקרות", הוא משחזר בריאיון לוואלה!. "לא רק כמות רקטות חריגה מאוד. כל הבסיס רועד. אני מחליט לעזוב את המיגונית למרות הנפילות (כבר היו נפילות בבסיס א"ב) ולרוץ לחמ"ל. היה ברור לי שאני יכול לחטוף טיל או רקטה, אבל הייתי חייב להבין מה קורה".
בשלב הזה היה עומאר רגע לפני כניסתו לחמ"ל ובעודו עומד בפינה ליד הקיר, הוא הביט לעבר הגג של מעבר ארז וראה עליו חמישה מחבלים. "אני רואה אותם חמושים עם רובים ואני מזהה מחסניות קלאצ'ניקוב ארוכות", הוא נזכר. "אני מצלם ומעביר תמונה למפקד המת"ק (אל"מ משה טטרו א"ב). אני לא מבין שיש מלחמה. לא קרוב להבין. רק שזו חדירה של מחבלים. אני מתקשר אל מנהל מעבר ארז. אני יודע שיש לו שם אנשים למטה ואני אומר לו: 'תכניס אותם מהר פנימה. יש למעלה מחבלים".
אז נכנס רס"ן עומאר נכנס לחמ"ל של המת"ק, מביט במצלמות ורואה חולייה של חשודים. בדיעבד, המחבלים הולכים לאורך החומה עם אפודים ונשקים מתקרבת אל המת"ק ויורים לכל עבר. "לא היה ברור אם אלו המאבטחים האזרחים של מעבר ארז או מחבלים. אני רואה את אחד המחבלים עם כובע לבן ואז אני נותן לקצין שאיתי מכה על הגב ואומר לו: 'אלו מחבלים. תישאר פה. אני הולך לפלוגה של גדוד 13 להגיד להם שהמחבלים עברו את הגדר והם פה".
חג'אג'רה יוצא עם נשק שלוף מהחמ"ל ושומע פיצוץ עצום כשהמחבלים פוערים פתח בחומה בחלקו האחורי של הבסיס. "אני רץ ללוחמים של גדוד 13 ואני רואה שהם מוכנים לקרב. אני אומר להם שהמחבלים כבר פה", הוא משחזר. בעודו רץ לאחור, הוא כבר שומע את לוחמי גולני פותחים באש לעבר המחבלים. לפחות מחבל אחד נהרג ואחרים נפצעים.
"אני מגיע לחמ"ל, לוקח את הכריזה ומכריז נוהל חדירה לבסיס", הוא מספר. "אני יודע שכולם במיגוניות כי זה הנוהל כשיש רקטות ופצמ"רים. אני צועק להסתגר בחדרים ומי שקרוב לחמ"ל שיגיע. אני מתקשר לחיילים לוודא שהם הבינו את מה שאמרתי. תוך כדי שאני מדבר בכריזה אני רואה במצלמות שיש מחבלים בש.ג. יש לי שם חייל בשמירה ואני לא משאיר אותו לבד. אני יוצא מהחמ"ל, מסתער, דורך את הנשק ויורה שני כדורים באוויר. הש.ג מתפוצץ מול הפנים שלי (המחבלים ירו טיל נ"ט על העמדה הממוגנת שבה היה החייל ולאחר מכן עוד טיל נ"ט על השער - א"ב). עפו עליי רסיסים. לוקח 10-5 שניות להתאושש. היו שם בין 8-5 מחבלים והם רואים אותי ואני רואה אותם".
"כל הגזרה תחת התקפה - תעשו הכי טוב שיש"
רס"ן עומאר מנהל עם המחבלים קרב יריות ארוך והוא חשוף מולם. הוא יורה באיטיות ובדויק כדי לפגוע ולאחר מכן כורע ברך. החיילים מדווחים למפקדים שעומאר נפגע והוא מדמם בראש ובבטן. "המטרה שלי הייתה לעכב את המחבלים שלא יחדרו לבסיס ובזמן הזה החיילים ששומעים את היריות, יספיקו להסתתר ושיסתגרו בחדרים. אני פוגע במחבלים. אני לא מוותר והם זורקים עליי רימון".
המחבלים הצליחו לפגוע בקווי החשמל, קווי התקשורת ולשתק את מערכת המצלמות של החמ"ל. בשיחת הטלפון האחרונה שיוצאת מהחמ"ל אל מפקד המת"ק אל"מ טטרו שנמצא בעורף מועבר דיווח שככל הנראה עומאר נהרג בקרב יריות לאחר פציעות ראש חמורות בראשו (נראה מדמם בצורה החמורה ומדיו מלאים בדם). טטרו מתקשר למפקד החטיבה הצפונית, אל"מ חיים כהן, ואומר לו שהכוח שלו במת"ק זקוק לסיוע וחילוץ והוא משיב לו: "כל הגזרה תחת התקפה גדולה. הכוחות רצו אל היישובים. זו מלחמה. תעשו הכי טוב שיש".
רס"ן עומאר נפגע שוב מרסיסים, ממשיך לירות ברובה ה-M-16 המקוצר עד שנגמרה לו התחמושת. הוא שולף את אקדח ה"גלוק 19" שלו, יורה לעבר המחבלים וכשמבין שהירי כבר לא יעיל הוא מחליט לסגת לאחור ולאגף מבנה ולחזור לחמ"ל. הוא סוגר אחריו את דלת הממ"ד ולכן מכן דלת נוספת, מתחמש במחסניות וממלא כדורים. אז הוא מרגיש צורך לצאת החוצה כשהוא שומע את המשך הירי כדי לחלץ חיילים נוספים, אך מתחיל ויכוח בחמ"ל האם זה נכון לפתוח את הדלתות המוגנות מפני ירי ולצאת החוצה בזמן שהבסיס מלא במחבלים. הוא פותח דלת אחת ובעודו בא לפתוח את הדלת השנייה הוא שומע צעקות בעברית. חרף הצלצולים באוזניים ואווירת המלחמה, הוא מזהה את הקולות של חיילי האיסוף הקרבי שהפעילו את בלון התצפית צועקים לעזרה מבעד לדלת ופותח את הדלת עם נשק שלוף. המחבלים עקבו אחריהם לפתח החמ"ל בתוך מבנה ויורים לכל עבר. רס"ן עומאר מנהל קרב יריות קצר. אחד החיילים נפגע מירי והתמוטט. שני חיילים נוספים נכנסו פנימה לחמ"ל ללא פגע והחייל הרביעי הגיע עם פציעה קשה בגפיים העליונות.
"הדלת של הרב בריח כבר לא נסגרה. בגלל הפסקת החשמל, המגנט לא עבד. הושבתי את החייל הפצוע. אני קושר לו חוסמי עורקים וחוזר לעמוד בדלת עם נשק שלוף", סיפר רס"ן עומאר והוסיף: "המחבל עמד על הזווית של הכניסה וירה על הדלת. אני שומע אותם מחלקים הוראות בערבית, פקודות, מחלקים תחמושת שהם אספו מהבסיס. בזמן הזה החייל מדמם בחמ"ל. חיזקנו את הח.ע וזה לא עזר. הוא הפסיק להגיב".
חולפות שעות ורס"ן עומאר עדיין נותר עומד עם נשק שלוף דרוך לכל התפתחות בכניסה לחמ"ל כשהדלת פתוחה . סמוך לשעה 17:30, כוח של יחידת יהל"ם וצנחנים כובש מחדש את מת"ק ארז ומטהר את המרחב. לפתע מגיע כוח של יחידת יהל"ם אל פתח החמ"ל. "אני עם קנה שלוף קדימה אל הפתח. עברו שעות, אבל בגלל שכל העיניים בחמ"ל היו עליי לא יכולתי להיות בלחץ. אני מגן עליהם. אתה לא חושב יותר מדי רק מתכונן אם יבואו מחבלים מה תעשה. היו איתי בחמ"ל עוד שמונה חיילים, סך הכול 25 בבסיס. כששמעתי פקודות בעברית, נרגעתי".
עומאר ואנשיו היו מנותקים לחלוטין ולא ידעו מה קרה במרחב אוגדת עזה ובעורף הישראלי. כשיצא החוצה לסרוק את הבסיס, הגיע הרגע הכי קשה מבחינתו - לראות חיילים שנפלו. כשהחל לספר על מראות הגופות, עצר הקצין את הריאיון ולקח נשימה עמוקה. "מחבלי חמאס התעללו בהם. כשהגיע החובש הוא אמר לי שאני שחייב להתפנות כי אני מלא בדם. מרוב מתח לא הסתכלתי על עצמי בכלל. חשבתי רק על החיילים", הוא אומר ומספר על קבלת ההודעה ששלושה חיילים מהבסיס נחטפו: רון שרמן, ניק בייזר ותמיר נמרודי. "הכרתי את שלושתם", הוא משתף. "הייתה לנו עבודה משותפת במעבר. אלה רגעים קשים. אני לא מפסיק לחשוב על הכול. מאז אני תמיד עם שתי מחסניות ווסט קבוע ברכב. אני מצליח בלילה להירדם רק כי אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי".
תוך כדי הראיון עוצר ברחבת הכניסה למת"ק ג'יפ ממוגן של צה"ל והנהג צועק ממרחק של 30 מטרים תוך שהוא מפעיל את הסירנה לסירוגין כאקט של כבוד: "תודה עומאר יא מלך. תודה שהצלת אותנו גיבור. אוהבים אותך עומאר, בזכותך אנחנו קיימים".
"למה נכנסתי לעזה להילחם? הם נכנסו לבסיס שלי. אני עוד איכנס שוב", מבטיח רס"ן עומאר. "עשיתי הכול כדי להציל חיילים. התקרבתי למחבלים במרחק של חמישה מטרים מהם כדי לעכב אותם. מה הדהים אותי? המספר של המחבלים. כמות הנשק, הטילים, התחמושת והרימונים. אני רגיל לאיו"ש כשמחבל בא ופוגע כדור אחד וכל שאר הכדורים לא פוגעים. פה הם היו מקצועיים. אני כואב את הכאב של כל החיילים והמשפחות. כואב לי מאוד".
מאוחר יותר עלו וצפו סיפורי זוועה על הצתת החדרים, המסתור שמצאו חלק מהחיילים, חייל שעמד במרחק של מטר בחדר שירותים משני מחבלים שלא הבחינו בו, קצינה שניצלה בנס, ביזה וקרבות ירי כולל סיפור מדהים על חייל שנותר על גג אחד המבנים עד שהגיע החילוץ. רס"ן עומאר פונה לבית החולים, אושפז לקבלת טיפול רפואי והוצאת הרסיסים מגופו כשרק הצלקות נותרו כעת. "אני אמשיך לשרת", הוא קובע בנחרצות. "אנחנו ממשיכים לתת חיבוק גדול לחיילים. אבל אני לא שוכח את מה שקרה פה. החיילים במת"ק טיפלו בהם. נתנו להם אישורים לסיוע הומניטרי. לילדים שלהם. למבוגרים ולזקנות שלהם. הכול כאן ובסוף הם הרסו את המעבר. רצועת עזה מתפרנסת מהמעבר. ובסוף אתם פוגעים במעבר? בחיילים? זו כפיות טובה. עד היום אני שואל את עצמי מאיפה האמונה שלהם? מי האנשים האלה בכלל?".