השכונה הכי גרועה בעולם: ישראל מוכרחה להיפרד מחזון השלום

אחת הידיעות הבולטות היום בחדשות היא אודות הסכסוך המתוקשר שפרץ בין הקטארים לנתניהו. אלה נעלבו מדברים שאמר למשפחות החטופים. זה היה יכול להיות מוצדק, אלמלא הייתה הדו-פרצופיות למדיניות כמעט רשמית של קטאר: היא מסבירה פנים לעולם הנאור כשהיא מבקשת לארח מונדיאל, אבל מקדמת אג'נדה של אסלאם קיצוני ואדוק - קרוב הרבה יותר לזה שהניע את מחבלי חמאס לבצע את אחד הפשעים הגדולים נגד האנושות.

קטאר היא גם הבנק שמממן את חמאס - ואפשר שנתון זה בלבד היה אמור לפסול אותה מלהפוך (בחסות אמריקאית, למרבה הצער) לגורם מתווך, מפשר ומגשר בין הצדדים, אלמלא הייתה ממשלת ישראל משתמשת בה במשך שנים כדי לקנות שקט ברצועת עזה, במזוודת מלאות בכסף מזומן.

בואו נעזוב לרגע את קטאר ואת המשא ומתן לשחרור החטופים ונדבר קצת על ציונות, או ליתר דיוק - אל אחד המסמכים המכוננים שלה, האידיליה שחיבר אחד בשם בנימין זאב הרצל, שתיארה את כינונה של חברה חדשה על שטחי ארץ ישראל, מדינה אוטופית שתקום לאחר שיהודים ינהרו אליה ויביאו קדמה למזרח התיכון הנחשל.

הרצל היה יציר כפיה של תקופה אחרת, נגועה בקולוניאליזם וגזענות. מצד שני, אם מניחים לרגע בצד את הפוליטקלי קורקט ולא מנסים לאכוף אותו על כתב יד בן קרוב ל-130 שנה, הרי שהרצל צדק: הציונות הייתה צוהר למאה ה-20 שילידי המקום (כלומר לא אלה שיצאו, בעל כרחם, לסיבוב עולמי מדמם בן אלפיים שנה) היו צריכים להפוך לפנטהאוז, במקום לנסות לסגור אותו בכל הכוח.

הרצל לא זכה לראות בהתגשמות חלקים גדולים מחזונו, אבל הרוח לפיה ניצחון הציונות יהיה ביום שבו תתקבל כחברה בת קיימא במרחב הערבי, הזין את שני הזרמים המרכזיים בציונות.

בשמאל התפתח החזון הזה לאמונה בקדושת הדיאלוג, במטרה להשיג פשרה ריאלית של חלוקת הארץ לשני העמים, בימין - ברוח חזונו של "קיר הברזל" שנהגה על יד זאב ז'בוטינסקי, צריכה הציונות לחיות על חרבה עד לרגע שבו יבינו כל שכניה כי היא תיכון לבטח - או אז יושיטו ידם לשלום.

באופן פרדוכסלי, שני הזרמים הללו פעלו בניגוד לעמדות המוצא שלהם: המפא"יניקים (לימים המערך) דיברו שלום, אבל כוננו את מערכת הביטחון, שלפחות בימים שלהם ידעה לרוב איך לנצח. החרותניקים (לימים הליכוד) אחזו ברטוריקה הפוכה, אבל כשקיבלו לידיהם סוף סוף את השלטון, לאחר 29 שנות מערך, הדבר הראשון שעשו היה להגיע לפשרה טריטוריאלית עם מצרים: אי-לוחמה בתמורה לכל חצי האי סיני.

הם גם קבעו (אחרי תהליך בוררות בינלאומית) שלא רק שטח יימסר, אלא גם יישובים יפורקו. כך נחרץ גורלו של חבל ימית.

סאדאת נרצח - ויורשו מובארק, הגם שכיבד את ההסכם, לא הפסיק - בשם מצריים - לדרוש את פירוקה של ישראל מנשק גרעיני. היו שנים שבהם נראה הדבר כאובססיה מצרית עד שעלה החשד כי גם למדינה שבגבולה נשמר השקט כבר למעלה מ-50 שנה, יש אג'נדה שבסופה לא תתקיים בגבולה הצפוני-מזרחי מדינת ישראל.

מצריים אחראית גם היא להתחזקות חמאס. בעוד היא מדכאת, מסיבות של ביטחון פנים, כל ניסיון התקוממות של האחים המוסלמים בתחומה, היא טיפחה בשנים האחרונות את הסחר עם עזה דרך מעבר רפיח. לפעמים מעל הקרקע תוך כדי העלמת עין, לפעמים מתחתיה.

מצריים, שמאיימת על ישראל לבל תעז לפעול בציר פילדלפי, היא המתווכת השנייה במשא ומתן לשחרור בני הערובה - ובכל מקרה, נחשבת על ידי כמעט כל גורם ישראלי לפרטנרית בעיצוב המציאות החדשה בעזה לאחר המלחמה, אותו "יום שאחרי" צמד מילים שאין מקומם ממנו כאשר מתלים בהחלטה לגביו את המהלכים הצבאיים (אלופי צה"ל, מה לא הבנתם? תהרגו כל חמאסניק עד שאלה ייגמרו - או תודו שאינכם מסוגלים לבצע את המשימה, בלי קשר לשאלה מה יקרה ביום שאחרי).

לגבי מדינות אחרות שגובלות בישראל, בין אם ישירות ובין אם באמצעות שליח, נדמה שאין בכלל שאלה - פרום דה ריבר טו דה סי: בלבנון שולט, הלכה למעשה, חיזבאללה. בירדן - מדינה שעמה יש לנו הסכם שלום שמהותו שמירת כוחו של בית המלוכה ההאשמי תמורת אי-לוחמה מצדם - נפתחה השבוע מסעדה בשם "7 באוקטובר".

הוסיפו לכך תמיכה גורפת בטבח המזעזע לא רק ברשות הפלסטינית אלא ברחבי העולם הערבי, והנה לנו סיבה טובה לחשוש שאפילו מסרים מפויסים, כמו אלה שמגיעים מכיוון ערב הסעודית, אינם אלא חלק מ"תכנית השלבים" שאותה נהג מנחם בגין לייחס ליאסר ערפאת (כלומר, חשד שכל משא ומתן לשלום מקורו לא בכוונת אמת לפיוס היסטורי, אלא רק בשיפור עמדות לקראת המלחמה הבאה. לפחות במקרה של ערפאת, שבדיעבד ברור שהצליח לשטות בכל תומכי הפשרה בין הישראלים, האזהרה של בגין התבררה כנכונה).

אין זאת אומרת שמדינת ישראל אינה צריכה לנהל מגעים והסכמים שיגנו על האינטרסים שלה, גם מול גורמים שבגדול הם דורשי רעתה (למשל: החזרת סיני למצרים תמורת חצי מאה - ויש לקוות שהרבה יותר מכך - ללא איום צבאי מצד הכוח המזויין ביותר באזור, נראית כמו דיל לא רע, בלי קשר לכוונותיהם ארוכות הטווח של השכנים, שכל מונומנט חשוב בארצם, מאז אלה שהקימו הפרעונים, נקרא על שם "מלחמת ה-6 באוקטובר", היא מלחמת יום הכיפורים), אבל באשר לציונות, היא מוכרחה לנסח חזון חדש.

לא להיטמע במרחב (ברוח התנועה הכנענית), לא בחנופה כלפי אויביה (האנשים שמסבירים לנו עכשיו שהרוב הגורף והמוחלט של הפלסטינים שמפרגנים לטבח ה-7 באוקטובר, לא ממש מבינים מה קרה שם. הם אותם אנשים שמכרו לנו את ההסברים לפיהם ערפאת שר "מיליון שהידים צועדים לירושלים" כדי לפייס את האופוזיציה ולקרב אותה לרוח אוסלו...), מתוך שמירה תמידית על עליונות צבאית, ובעיקר מתוך הכרה שאין שלום ולא יהיה.

אחרי יותר ממאה שנים שבהם הפכה הציונות, ברוח חזונו של הרצל, מרעיון למעשה, נדמה שאפשר כבר לסכם את פרק ה"חתירה לשלום" (לא כרעיון שתמיד ראוי, אלא כמדריך מדיני למעשי הממשלה). לא יקרה. או ליתר דיוק - אולי יקרה בעוד מאה שנים, אם נשכיל לבסס כמה הסכמים שאינם נשענים על קבלה, אהבה ואחווה, אלא על אינטרסים משותפים (למשל עם הסעודים נגד האיראנים).

ברוח הפרגמטיות הזאת, אפשר וצריך לכעוס על ראש הממשלה, שידע שהדברים שהוא אומר למשפחות החטופים, סופם להתפרסם ברבים (אולי אף אנשיו הם אלה שנתנו להם פומבי). דבר אחד הוא לאחל כל רע למתווך הקטארי ודבר אחר לגמרי הוא להיזהר בכבודם של מי שעשויים להחזיק בכיסם את המפתח לשחרור החטופים. הוא הדין לגבי המצרים.

בעוד הציונות צריכה לנסח מחדש את חזונה, כך שיתבסס על כך שלעולם לא נתקבל בברכה באזור הזה, חובתם של מנהיגי ישראל, קבלני הביצוע של המעשה הציוני, לחתור לכמה שיותר הסכמים מבוססי אינטרסים שיאפשרו את שגשוגה של מדינת היהודים. זה יכול להיות גז טבעי מול חופי לבנון, זו יכולה להיות מסילה רכבת מהודו שתחצה את המדבר הערבי, זה יכול להיות סחר חופשי עם איחוד האמירויות או אספקת מים לירדן, תמורת שקט בגבול המזרחי.

במילים אחרות: הגיע הזמן להפסיק עם ההצהרות הבומבסטיות ולהתרכז במה שאפשר להשיג: במלחמה מול חמאס, במשא ומתן לשחרור החטופים - ומשם הלאה, עד שגרירות ישראלית בריאד.

אפשר לשער שהאזרחים הסעודים לא יתלהבו ממראה הדגל הישראלי המתנופף בחזית השגרירות, אולי אפילו לא יתרגלו אליו (כפי שלא התרגלו עדיין בקהיר ובעמאן), אבל לפחות הם יראו אותו בכל יום. גם זה משהו.