כשמגיעים לקצה הצפוני של שכונת "בימת תל חי" שבקריית שמונה, נפרשת מול העיניים תמונה פנורמית מרהיבה: הצפון עכשיו במלוא הדרו - החרמון מכוסה שכבת שלג לבנה, ההרים והשדות מוריקים, האוויר צלול, הראות מושלמת ואפשר לראות כמעט עד לדרום רמת הגולן. "זה יום עם ראות מצוינת, אנחנו רואים את הגליל והגולן במיטבם", אומר תמיר דוידוביץ', נהג קו 5 של "אגד" בקריית שמונה. לבקשתי הוא עוצר לרגע את האוטובוס כדי שנשקיף על הנוף. אחרי שתי דקות בערך הוא מנחית אותנו חזרה למציאות: "לא טוב שאנחנו עומדים פה יותר מדי זמן, בסוף נחטוף נ"ט. חיזבאללה רואה אותנו כל הזמן".
קשה לעכל את הניגוד הזה שבין גלויית הנוף הגלילי היפה לבין המלחמה בגבול הצפוני. דוידוביץ' מסובב את ההגה ומתחיל את המסלול חזרה לתחנה המרכזית בקריית שמונה. "חיזבאללה יודע שאם יפגע באזרחים הוא פותח במלחמה שהוא יסבול ממנה", הוא מנסה לשכנע את עצמו ואותי שאנחנו בטוחים.
כמעט שלושה חודשים עברו מאז שהוחלט לפנות את תושבי העיר הצפונית. ביום אחד העיר כמעט התרוקנה מתושביה. בקרב 24.5 אלף התושבים נשארו בה כ-3,500. רחובות העיר ריקים, בתי העסק סגורים וכמעט לא רואים אנשים ברחובות. מדי פעם עוברת מכונית ואת השקט מפרים קולות הירי של סוללות התותחים בסביבה. למרות שמעטים נשארו בעיר, קווי האוטובוס ממשיכים לנסוע ולספק שירות. דקל חרמש, מנהל סניף "אגד" בגליל העליון, אומר שבקרב 130 הנהגים של הסניף, 70 ממשיכים לעבוד בו עכשיו. עשרים נהגים גויסו לצבא בצווי 8. נהג שעבר עם משפחתו דרומה יכול לעבוד כעת כנהג בסניף אחר של החברה. מאז שפרצה המלחמה הפסיק סניף הגליל העליון רק את נסיעתם של הקווים שעוברים סמוך לגבול. שאר הקווים, העירוניים והבין-עירוניים, ממשיכים לנסוע כרגיל.
דוידוביץ', בן 50, נשוי ואב לארבעה. משפחתו עברה לבית מלון בתל אביב ובהמשך לדירה שכורה בתל אביב. בשבוע הראשון הוא היה עם המשפחה, אבל אחר כך החליט שהוא חוזר הביתה, לקריית שמונה, ולהגה האוטובוס. "המשפחה לחצה עלי שאשאר במרכז ואעבוד שם, אבל אחר כך הבינו את הרצון שלי לעבוד בסניף האם שלי. כאן זה הבית שלי ואנחנו רואים בהמשך העבודה בקריית שמונה כשליחות".
הוא נולד וגדל בחיפה ועובד כנהג ב"אגד" כבר שלושים שנים. כשנולד יואב-נתן בנו הצעיר, היום בן 15, התברר שהוא סובל מהפרעה גנטית נדירה ביותר שאחד מביטוייה הוא בעיות התנהגות שונות. אחת הסיבות המרכזיות למעבר לקריית שמונה הייתה המלצת הרופאים לגור באיזור עם אוויר נקי. בשל המפגש היום-יומי עם תושבי העיר, הוא מכיר רבים מאנשי קריית שמונה. "העיר היא כמו קיבוץ גדול, אחד מכיר את השני ועוזר לשני, זאת משפחה אחת גדולה. לגדל פה ילדים זה תענוג, זו עיר שקטה עם חינוך מעולה. קיבלו אותי פה באהבה". לדבריו, בנו זוכה בעיר למעטפת ולליווי שנחוצים לו, אבל מאז שנאלצו לעזוב את ביתם המצב החמיר. "אין לו עכשיו את כל התמיכה שיש פה בקריית שמונה. הוא עבר לבית ספר חדש, שם אין את כל הטיפולים שהוא מקבל. אנחנו צריכים להתמודד עם זה. אני חושב עליו הרבה". בסופי השבוע הוא נפגש עם המשפחה ומדי שבועיים יואב-נתן מגיע לקריית שמונה ונוסע איתו באוטובוס.
עכשיו כבר כמעט 11:30 וקו 5 שתמיר נוהג בו יוצא כבר בפעם השלישית למסלול שלו, מאז שעליתי על האוטובוס. אחרי שהאוטובוס עוזב את הרציף בתחנה המרכזית הוא עובר ב-22 תחנות. שלושה סבבים עשינו כבר ולאוטובוס לא עלה עדיין אפילו נוסע אחד. "זה עצוב מאוד לראות את העיר ככה. מדי פעם רואים אנשים, אבל הכי מעציב שלא רואים ילדים בכלל. הנוסעים מאד חסרים לי, אני מחפש אותם. לדעתי זו הייתה טעות לפנות באופן גורף את כל התושבים, אף פעם לא עשו את זה, גם לא במלחמת לבנון השנייה. אבל אני יכול להבין את האנשים שעזבו את העיר, אני יודע שהנוסעים שלי עברו למקום בטוח ושקט יותר, אבל להיות זמן ארוך כל כך מחוץ לבית זה קשה מאוד. שבועיים ראשונים בבית מלון זה כיף, אחר כך להיות מחוץ לבית, לבית הספר, למקום העבודה, לחברה שלך - זה קשה".
"הפחד היחיד - אזעקה בזמן המקלחת"
בעוד שבימים רגילים זמן הנסיעה של קו 5 אורך כחצי שעה, הרי שעכשיו הנסיעה נמשכת עשרים דקות בלבד. בדרך, דוידוביץ' מצביע על בניינים ונקודות בכבישים שנפגעו מפגיעת רקטות. בדרך גם חולפים על פני הבניין ברחוב יהודה הלוי 13. לפני 50 שנים בדיוק חדרה חוליית מחבלים לעיר, נכנסה לכמה דירות בבניין ורצחה 16 תושבים. גם שני חיילים נהרגו בחילופי האש. מעט אחר כך הוא עובר על פני כיכר נפגעי פעולות האיבה. העיר נושאת על גופה אין סוף צלקות. גם מלחמת ההתשה שעובר עכשיו אזור הגליל העליון, כשהם רחוקים מבתיהם, תשאיר בעיר ובתושביה את סימניה.
מהרגע שהוא חוזר לתחנה המרכזית ועד שייצא לסבב הבא יש לו שבע דקות הפסקה. דוידוביץ' ניגש לפינת העישון, שם הנהגים אחסאן מטאנס ובורהאן בריק מציתים עוד סיגריה. השלושה מודים שמאז שהמלחמה התחילה הם מעשנים יותר. לצד תחושת השליחות שהנהגים מתגאים בה, הם לא מסתירים את המתח שהם נמצאים בו. מטאנס ובריק אומרים שהוריהם ניסו לשכנע אותם שלא יעבדו כעת בקריית שמונה. "התרגלנו כבר לעבוד במצב הזה, אבל כשיש נפילות זה מפחיד", אמר בריק. "לקראת השעה שתיים מתחילות הנפילות", אומר דוידוביץ'. "ההנחיות הן לעצור את האוטובוס ואם יש זמן לפתוח דלתות ולחפש מקום מוגן. לרוב אין זמן ואז מה שצריך לעשות הוא לשכב מתחת לקו החלונות. כבר התרגלתי ואני לא חושש. הפחד היחיד שלי הוא שתהיה אזעקה כשאני במקלחת", אמר.
עד לפני שנה הוא עוד שירת כלוחם במילואים. הפעם כבר לא נענו לבקשתו להתגייס. "אח של אבי נהרג בחווה הסינית. נולדתי לשכול. אני יודע מה זה לגדול במשפחה שאיבדה מישהו במלחמה או בפיגוע. תמיד רציתי להיות לוחם ועשיתי מילואים עד גיל 49 כולל לבנון, עזה, שטחים. רציתי גם עכשיו, אבל לא נתנו לי, אז אני מרגיש שאני עושה מילואים על האוטובוס, רק בלי שכפ"ץ ובלי קסדה".
לבית שלהם בשכונת יובלים החדשה שבצפון העיר עברה משפחת דוידוביץ' רק לפני שמונה חודשים. שלושה חודשים מתוכם תמיר גר לבד בדירה בשכונה שכמעט ריקה מאנשיה. "יצרתי לעצמי כבר שגרה משלי. אני עושה כביסה, מנקה את הבית וממעט לבשל ארוחות". אחרי הפסקה של שעתיים הוא חוזר בארבע למשרדים שבתחנה המרכזית ועד שמונה וחצי עובד כסדרן עבודה. לעיתים הוא גם חונך נהגים חדשים שמגיעים לסניף הצפוני. הקווים מפסיקים לנסוע ב-20:30, שלוש שעות מוקדם יותר מאשר בימי שגרה. ברבע לשש בבוקר הוא יקום שוב לעבודה.
אנחנו כבר בסיבוב הרביעי של הקו, במחצית הדרך חזרה לתחנה המרכזית. כנראה שלא נפגוש נוסעים. "יש מישהי בתחנה", מבשר דוידוביץ' בשמחה. בתחנת יקותיאל אדם/יעקב מלול עולה לאוטובוס נועה אזולאי, תלמידת י"ב שפונתה עם משפחתה למלון שבמושב רמות בדרום רמת הגולן. "הגעתי אתמול לבקר חברה שלי שנשארה בעיר עם חבר שלה", סיפרה והודתה שהוריה ניסו לשכנע אותה שלא תיסע. "מפחיד להיות פה", היא מבהירה. "אני נולדתי אחרי מלחמת לבנון השנייה ומעולם לא חוויתי מצב כזה, מלבד קצת פצצות תאורה שנורו לפעמים. "מוזר לי לנסוע באוטובוס שאף אחד לא עולה עליו, אני רגילה שיש נוסעים".
בתחנה הבאה עולה טטיאנה דז'ובוב. היא הגיעה לעיר רק לפני כשלושים-ארבעים דקות וממהרת לצאת ממנה. "אנחנו במלון בטבריה ובאתי לקחת בגדים חמים לילדים. כואב לי ועצוב לי. העיר ריקה. אין אנשים. מפחיד גם לשמוע את הבומים האלה. לקחתי בגדי חורף לילדים וכבר מחכה לחזור לטבריה", אמרה.
נוסעים בודדים יושבים ברציפי הקווים הבינעירוניים. דוידוביץ' ניגש למשרדו של חרמש והם מדברים על המשך היום, מספרים בגאווה על המרחבים המוגנים שנמצאים במרחב התחנה, ערוכים ומסודרים. שבע דקות עוברות ודוידוביץ' יוצא שוב לסיבוב קו 5. "כבר שלושה חודשים שאנחנו במצב הזה, אני כבר ממש מחכה שנחזור למה שהיה עד לפני שלושה חודשים, אבל אני גם יודע שיהיה מאןד קשה לחזור לשגרה שהייתה לפני המלחמה", אמר.