"ואני עוברת ואני זוכרת כל מה שהשארתי שם.
עוד ניצב הבית בין עצי הזית, רוח באה מן הים.
ואני עוברת ואני זוכרת, ולבי עודנו שם".
בממ"ד שלנו אין קליטת אינטרנט טובה. ב-13 השעות שהיינו סגורים בו בשבת ה-7.10 לא הצלחנו להתעדכן באתרי החדשות, ולא לגמרי הבנו שמחבלים מסתערים על גדרות המושב שלנו, מנסים להיכנס ולטבוח בנו, ושהצבא לא בא.
מההודעות בווטצאפ של ילדי ט'8 מבארי - "יורים עלינו" "תעזרו לנו" - הבנו שהמצב חמור. אבל כשהבן שלי אמר לי שהילדים מבארי מבקשים שנזעיק עזרה, שהצבא לא שם - אמרתי לו שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שמחבלים יחדרו ליישובים שלנו והצבא לא יבוא להציל אותנו. זה לא יכול להיות.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
על אסונות כמו האסון שקרה לנו ב-7.10 אנחנו רגילים לקרוא בעיתון או לראות בטלוויזיה. דברים כאלו קורים במקומות רחוקים, בזמנים אחרים. אבל זה קרה לנו. ביום אחד התהפכו החיים שלנו. איבדנו את הבית, את הביטחון, את האמון. את החברים, את הקהילה, את השייכות.
מועצה אזורית אשכול היא לא המקום הכי יפה בעולם. היא לא המקום הכי טוב בעולם. אבל זה הבית שלנו.
בית הוא לא החדרים והמטבח. הוא לא הדשא והעצים. בית הוא תחושת השייכות - זה המקום שלי. לפה אני שייכת, פה אוהבים אותי.
שנים הדחקנו את העובדה שהבית שלנו הוא מקום מסוכן. לא עוד. לא נוכל עוד לעצום עיניים. מרצחים שרוצים במותנו חיים במרחק נסיעה באופניים מאיתנו. לא נוכל עוד לחיות לידם. אם חמאס לא יוכרע - לא נוכל לחזור לבית שלנו. הגענו לנקודת ההכרעה - או אנחנו או הם. כל עוד חיים אנשי חמאס, תומכיהם ועוזריהם ברצועת עזה לא נוכל אנו לחיות בעוטף עזה.
לא נוכל לחזור הביתה כל עוד אין ביטחון מלא באזור שלנו. ולא נוכל לחזור כל עוד לא חזרו כל החטופים הביתה. מדינה שאזרחים שלה נחטפים מבתיהם, ממיטותיהם, והיא אינה מצליחה להחזיר אותם - אין לה זכות קיום.
הראש יודע שהדבר הנכון והאחראי יהיה לא לחזור.
אבל הלב - הוא רוצה הביתה.
אני רוצה הביתה. לספסל בגן שעשועים, לדשא במגרש, לצרכנייה. לשיכורים של מסיבת פורים, לתינוקות על הבמה בטקס שבועות, לילדים על האופניים ביום כיפור, לבריכה שלא צריך להביא אליה מגבת כי יש למציל.
השורשים שלנו נטועים במקום הזה עמוק-עמוק. גרנו שם שבטים - נכדים גדלים ליד סבא וסבתא, אחים ואחיות מקימים משפחות ביחד. חברים מהגן הולכים יחד לכיתה א', ולתיכון, ואחרי הצבא חוזרים למושב.
אנחנו יודעים היום שההסכמה שלנו לחיות תחת איום רקטות, סבב פעם בכמה חודשים, חדירות מחבלים מדי פעם היא זו שהביאה אותנו ל-7.10. לא נסכים לחזור ל"טפטופים" וסבבים. אנחנו דורשים ביטחון מלא בבית שלנו. אנחנו דורשים לא לפחד. אנחנו דורשים ילדים שישנים במיטות שלהם בשלווה.
אנחנו לא רוצים לוותר על הבית שלנו, ואנחנו לא רוצים לוותר על הביטחון שלנו. אנחנו רוצים את שניהם.
כשנמלטנו מהבית בבוקר ה-8.10 - דרך השער האחורי, אל השדות ומשם דרומה - עברנו דרך בסיס צאלים. וכבר מרחוק ראיתי מאות מכוניות בצדי הדרך, חונות בכניסה לבסיס. שורה ארוכה-ארוכה של מכוניות של מילואימניקים שבאו לעזור. שעזבו בית וילדים ועבודה ועסק, ובאו להילחם בשבילנו. ולא רק הם - כל העם התגייס לעזור לנו. הרגשנו את זה בכל מקום, בכל רגע - אנחנו לא לבד.
וזו התקווה. וזה מה שמוכיח שעוד לא אבדה. שזה אפשרי. עוד נחזור לבתינו שבעוטף עזה - בביטחון.