מדינת ישראל ניצבת בפני בחירה אכזרית, כמוה לא ידעה בכל 76 שנותיה. לציבור אולי כבר נמאס לשמוע ברירות, השוואות ומדידות בנוגע לשתי מטרות המבצע - מיטוט חמאס והשבת החטופים, דילמה שמלווה אותנו כצל מאז ה-7 באוקטובר.
אין פה טוב ורע, אין מנצחים או מפסידים, יש פה בחירה שעלולה להתברר כהכרעה בין רע לגרוע - ונדמה שהפעם הציבור הוא שותף מלא ללבטים שעולים גם בישיבות הסגורות של קבינט המלחמה.
טיבה של ההצעה למתווה שחרור החטופים אינו ברור עדיין, אבל מבלי לעיין בטיוטה, אפשר לקבוע שבהנחה שהיא קיימת, היא מכילה שני אלמנטים שבלעדיהם לא תתאפשר עסקה: הראשון הוא כמובן שחרור החטופים, כולם או מקצתם, בכמה פעימות. האלמנט השני הוא הפסקת הלחימה - מלאה או מוגבלת בזמן, אולי כוללת גם נסיגה מסוימת של כוחות צה"ל, שלכל הפחות יידרש לנצור את נשקו.
הנה הפלונטר המונח לא רק לפתחם של מקבלי ההחלטות, אלא לפתחו של כל אזרח ישראלי באשר הוא. כדי לפרום אותו בזהירות המתבקשת, נניח מראש שהפסקת לחימה זמנית תמורת שחרור של בני ערובה, בדרך שהשיבה הביתה כבר מעל למאה חטופים, מקובלת בניואנסים כאלה ואחרים על כולם: מהקבינט, דרך הממשלה, צה"ל והציבור - אין כאן בכלל שאלה.
אבל מה יקרה אם חמאס יציע יותר, אבל ידרוש גם הרבה יותר? כאן העלילה הנוראית והסבוכה מאליה, מסתבכת עוד יותר: הבוקר התפרסמו תוצאות סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיהן 60% מהציבור היהודי מתנגד לעסקת חטופים תמורת הפסקת המלחמה ושחרור כל האסירים הפלסטינים (בציבור הערבי אגב, תומכים במהלך שכזה כ-78.5 מהמשיבים).
רוב של 60% חושב שלא נכון מבחינתה של ישראל להסכים לעסקה של שחרור כל החטופים בתמורה לשחרור כל האסירים הפלסטינים והפסקת הלחימה בעזה. רק 25.5% סבורים שעל ישראל להסכים לכך.
מדובר בנתון מדהים, שכן ממשלת ישראל יצאה למלחמה כדי למוטט את חמאס ורק כחלוף הימים והשבועות העלתה את שחרור החטופים לראש סדר היום. לא צריך להיות ציני כדי להניח שאחת הסיבות לכך, מעבר לחובה האנושית-מוסרית, הייתה החשיבות הנתפסת של הנושא בעיני הציבור.
האם חל שינוי בעמדות הציבור? אפשר להניח שבמידה מסוימת כן: הציבור התעייף מהמלחמה. לפי אותו סקר, מעיד רוב הציבור על עצמו כמי שצורך פחות ופחות חדשות - ואפשר שסוגיית החטופים הולכת ונתפסת לא רק באמצעות הרגש שהיא מעוררת בלבבות, אלא גם כמכשול להסגת מטרות המלחמה.
מופרך ככל שזה ישמע, אנחנו לא רחוקים מהיום שבו יהיו מי שיאמרו את מה שנאמר עד כה רק בשוליים: "מספיק כבר עם הנודניקים האלה". זו כמובן לא תמיכה בעמדה הזאת, אבל זו הכרה בכך שהיא עוד תישמע על ידי יותר ויותר אנשים.
עד אתמול (לא כמטאפורה. באמת עד אתמול!), אם תרצו, היה נדמה ששתי המטרות - שחרור החטופים והמלחמה בחמאס, יכולות לדור בכפיפה אחת. המשך הלחץ הצבאי על חמאס, שתחילתו הביאה את ארגון המרצחים להניח על השולחן יוזמה שהביאה לשחרורם של כמעט מחצית מהחטופים, נראה כדרך היחידה האפשרית להביא לפעימות נוספות.
זאת הייתה עמדת הממשלה, אבל ההצעה הנוכחית - שיש להזכיר שוב ושוב עד כמה חובה עלינו לנהוג משנה זהירות בכל פרט שמתברר אודותיה (מפקפוק בעצם קיומה ועד לפרטיה שעלולים להיות ריקוד מתיש של צעד קדימה ושניים לאחור) - שמעידה על הישג למדיניות הלחץ הצבאי של ישראל, עלולה להפוך גם למילכוד.
על פי הידוע לנו, הפסקת האש צפויה לארוך כחודש (בפעם הקודמת היא נמשכה כתשעה ימים בלבד). משמע - נניח שכל הדיונים יסתיימו בתוך שבוע, עד ליום האחרון של ינואר, הרי שהפסקת הלחימה תחול עד לחודש מרץ.
מה הסיכויים שהלחימה תתחדש לאחר מכן? לא ברור. מבחינת הנכונות הישראלית ועל פי דעת הקהל, היא מוכרחה להתחדש. אלא שלאירועים יש דינמיקה משלהם. חידוש הלחימה לאחר חודש, מבלי שנותרו עוד בני ערובה בשבי, עלולה להיתפס כאקט של תוקפנות על ידי דעת הקהל העולמית וחמור אף מכך - בעיני ההנהגה האמריקנית, שהמערכה הנוכחית רק הבהירה עד כמה תמיכתה קריטית לביטחון ישראל. (מספיק עם דיבורי הרהב על כך שרק אנו אחראים לביטחוננו וכיו"ב).
בחזרה ל-7 באוקטובר
כלומר, אם הולכים למתווה שכזה, צריך לקחת בחשבון שמה שמתפרש כרגע בעינינו כהפסקה מתודית שערך מוסרי אדיר ומרגש בצידה, עלול להתהפך עלינו ולהותיר את חמאס כריבון ברצועת עזה, כאילו לא היו דברים מעולם. זו מחשבה שרוב הציבור היהודי בישראל אינו יכול לשאת.
גם לפוליטיקאים יהיה קשה יותר, לא משום שמדיניותם נכשלה, אלא דווקא מפני שהצליחה: אם המעט הידוע לנו נכון, הרי שהלחץ הצבאי הביא את חמאס להסכים למתווה שבשום אופן לא התקבל בעבר על דעתו.
מה עושים עם דעת הקהל? הציניקן יאמר שהיא תסתדר מאליה: 60% אינם רוב כה גדול, המראות המרגשים של איחוד משפחות יעשו את שלהם, חבילות הסיוע שיוצעו לישראל תמורת אי חידוש הלחימה תהיינה מפתות (מה גם ששאלת המחיר הכלכלי של המלחמה מתחילה ללבוש ממדים מפחידים).
נוסף על כך, הציבור יזכה לחזות אחידה של המערכת הפוליטית (גנץ ואיזנקוט שמחשבו למי שמתעדפים קידום עסקה, לא יוכלו לצאת נגד ראש הממשלה שיסכים לה) - ובכלל אחרי חודש אביבי ונטול איומים ביטחוניים, שיבוא עלינו לטובה, יהיה זה אך טבעי שנרצה להמשיך ולינות מקצת שקט מבורך, עם מהדורות חדשות שיחזרו לגודלן הטבעי.
ספק אם נוכח מציאות שכזאת ימצאו מי שיזכירו לכולנו שזהו בדיוק הלך הרוח שחולל את טבח ה-7 באוקטובר.
אולי מדובר בפרדוקס, אולי בצדק פואטי, אבל באופן ביזארי, ככל שאנחנו מתרחקים על ציר הזמן מה-7 באוקטובר, כך אני נשאבים אליו בכל פעם מחדש, כמעין חור שחור: מחייבי המשך הלחימה יזכירו את הזעזוע שהוביל אותנו לרצון לא רק להכות בחמאס, אלא למחות את עזה מעל פני האדמה.
מחייבי עסקת חטופים - כמעט בכל מחיר - יזכירו את החוב המוסרי שחבה מדינת ישראל, בוודאי לאזרחים שביניהם - אנשים שהלכו לישון בערב שבת וחג והתעוררו לסיוט, רק מפני שמדינת ישראל וצבאה כשלו באופן המחפיר בתולדותיהם, בהגנה על שלומם.
אין כאן נכון ולא נכון, אין מוסרי או לא מוסרי - זעקת משפחות החטופים עולה השמיימה, בטח נוכח תיאורי הזוועות אליהן נחשפנו בימים האחרונים. יחד עם זאת נכון גם להזכיר שייתכן מאוד שהפסקת אש של חודש, תהיה קץ המלחמה.
הדילמה נוראית, אך נדמה שהפור כבר נפל בגלל אלמנט הוודאות: הסכנה שהפסקת האש תהיה ויתור על מיטוט שלטון חמאס היא בגדר ספקולציה, בעוד הצלת החטופים היא צורך ברור ומידי.
שום ממשלה לא תשרוד נוכח ויתור על ההצעה. איך לשכנע את העולם שהגיע זמן לחידוש האש - או לחילופין, לשכנע את הישראלים בכך שהיא לא תחודש, היא משימה אפשרית בהחלט.