7 באוקטובר הוא היום שבו חיי כולנו השתנו ללא הכר - עוצמת הפחד קיבלה משמעות. פינוי מהיר תוך אי וודאות, שאלות כמו לאן? מתי? ואיפה? עלו במוחנו המבולבל. 108 ימים של כאוס מעורב בתקווה. כארבעה חודשים מנקרת בנו השאלה לחזור? לא לחזור? - כפליטים במדינתנו שנדמה כי שכחה אותנו. 23 שנים של מלחמה קיומית על הבית הפרטי, הנפשי, שנים בהם השתיקו אותנו, שנים בהם אולצנו להיכנס לממ"ד ולצאת ממנו מלילות ללא שינה ישירות חזרה לשגרה.
שגרת חירום הייתה מנת חלקנו. ואנו אימהות לביאות, אבות גיבורים, וילדים שהפכו לחיילים ללא מדים. לא דמיינו לעולם שנופקר לאנחות, ונאלץ לעמוד למול צמאי דם בידיים חשופות ללא יכולת להגן על היקר לנו מכל.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
רגע אחד עולה במוחי החדר בו הינו ספונים, ילדיי בארונות, ואנחנו כמחכים לרע מכל. הרגע בו אני ואישי התחלנו לחשוב על צוואה, ואנו רק ילדים המגדלים ילדים. מלחמה קיומית על נפשנו ונפש ילדינו הביא עמו אתגרים. בני הקט ידידיה שקם בצרחות "הם כאן!", בני בכורי שהצלקת שמלווה אותו מאז מבצע "צוק איתן" נפתחת מחדש באצטלה של קושי בדיבורו.
חוסר ההחלטה לגביי עתידנו מהווה קושי וכאב גם יחד, הרצון העז לבית ומאידך הפחד מהמקום לו קראנו בית מבלבל ומקשה על חיינו כעת. נותר לי להמשיך ולקוות שעוד רגע נתעורר מהסיוט המתמשך למשמע קולות צהלה על חזרת חטופנו במהרה וחזרת עמנו לביתו הרוחני והגשמי.