מי אני ומי אנחנו שנלין על המציאות שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר, כל עוד לנגד עינינו אלפי משפחות שכולות, שנולדו למציאות חדשה וקשה מנשוא. מי אנחנו שנלין לעומת הסיוט שלנגד משפחות החטופים, והחטופים עצמם שנמצאים בעומקי הגיהנום. מי אנחנו לעומת אלפי פצועים, ובהם חיילים רבים, שעולמם השתנה ביום אחד ארור, מאז אותו יום ארור ועד הבוקר בו אני כותב את המילים הללו.
להלין לא, אבל כן להציף, 100 ימים שאנחנו נמצאים מחוץ לביתנו במושב שוקדה, 100 ימים בהם בית בגודל 150 מ"ר עם מרחבים אדירים, הוחלף ב-2 חדרים בגודל 40 מ"ר במלון נווה אילן. המדינה אומנם מבחינתה נתנה מענה מהיר וחשוב ואנחנו לא זרוקים אי שם באיזה מתנ"ס עם מזרונים וקופסאות שימורים. אבל הצרכים הפיזיים הם לא היחידים שאנחנו זקוקים להם. מאז אותו יום, אנחנו מרגישים שבממשלה ישנה אי הבנה מלאה של המציאות החדשה שנכפתה על התושבים שפונו מביתם.
לכל כתבות פרויקט "קול העוטף"
אנחנו כולנו רוצים לחזור למציאות שבה ערך החיים והביטחון גובר על הכל. לא עוד מילים איומות שיחזרו למסרים היומיים בתקשורת - "הכלה", "טיפטוף", "הרתעה". אנחנו רוצים הכרעה, לא לשנה, שנתיים כמו הסבבים להם הורגלנו, אלא הכרעה לתמיד!
לא רוצים לחשוב על מציאות שבה שוב יהיו התראות על ניסיון חדירה של מחבלים למושב, או ירי טילים על ביתנו. רוצים לחזור למציאות שלווה ותמידית, כמו שלכל תושב בארץ מגיע.
החברה הישראלית נמצאת מאותו בוקר בסיוט שעוד לא הצלחנו לקום ממנו. כשנקום - אני, אשתי יסכה וילדינו נעה, נהוראי, אריאל וטליה - נרצה לחזור לשגרה חדשה של אחדות ואחווה. יהיו כאלו שימשיכו לחרחר ריב משני צידי המתרס, אך עלינו להוקיע אותם במידת הניתן ולעודד את אותם נציגי ציבור שדוחפים לממלכתיות ולשחר של יום חדש.
לא סתם המכה הזאת נפלה עלינו בשיא השבר החברתי והלאומי שהיה לנו, עלינו להבין שמה שהיה, אסור שיחזור. כל אחד מאיתנו יעשה את ההשתדלות שלנו ונקווה יחד שהדם שנשפך והנפשות שנפגעו לא יהיו לשווא.