מסיבת העיתונאים שכינס נתניהו, רגל אחת אל תוך סוף השבוע, הייתה מוזרה משהו: נתניהו שב והביע מחויבות להשגת כל מטרות המלחמה, למרות שאיש לא שאל, ענה על "חצאי" שאלות, כלומר על כאלה שלא הספיק לקטוע בעודן נשאלות ובשיאה אף רמז שלא תהיה מדינת ישראל אחריו - מה שלכאורה היה יכול להיתפס כניסוח לא מוצלח, אילו רק היו לאיש כנתניהו פליטות פה.
יותר משזה היה רע, זה היה מוזר - ובעצם, אולי לא כל כך. נתניהו הוא מסוג הפוליטיקאים שחייבים אויב - פחות בשדה הקרב (שם הולך ומתברר שאינו יודע כל כך מה לעשות) ויותר בשדה הפוליטי. אז פעם אחת היה זה פרס ש"יחלק את ירושלים", פעם זה היה "גדול מול כל השמאל", פעם היו אלה "הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים של השמאל" ולרגע אחד הסתנן אפילו אויב אמיתי לקמפיינים, עם "אני אמוטט את שלטון חמאס", אך אבוי: לא רק שהאיש לא מוטט את שלטון חמאס, אלא אף ביסס אותו.
זה תמיד היה ציני, מחושב, קר רוח יש שיאמרו אפילו מרושע - אבל זה אף פעם לא היה כל כך מנותק מהמציאות. אפשר היה להניח שזה היה יום רע בלשכת נתניהו, כזה שגרם לו לרוץ אל המצלמות לשם... לשם מה בדיוק? גם זה לא היה ברור עד שהחל צבא הצייצנים שלו להדהד את המוטיב המרכזי בדבריו:
צה"ל לא עוצר, צה"ל מנצח, צה"ל נמצא בדרך אל הניצחון ולא ירפה עד שיושג, בהנהגת נתניהו כמובן - ויש גם אויב מבפנים: התבוסתנים שזוממים לעצור את מתקפת צה"ל בעודה נמשכת במלוא עוזה.
בשלב כלשהו זה התחיל להיות מוזר: זר לו נקלע למרחבי המרשתת, היה מתרשם בוודאי כי בישראל מתנהל קרב איתנים בין תנועה פוליטית, בראשה נתניהו, שקוראת להמשיך במערכה עד לניצחון, לבין מחנה יריב שקורא להפסקת הלחימה ולהקמת מדינה פלסטינית.
וזאת הייתה הבעיה העיקרית עם מתקפת סוף השבוע עליה הכריזה לשכת ראש הממשלה (למרבה הצער, לא מתקפה נגד חמאס): היא פשוט לא התכתבה עם המציאות.
מכיוון שאנו חיים במקום שבו נוטים להתווכח גם על העובדות, אז הנה כמה שעליהן אפשר להסכים. מקץ שבועות שהיו לחודשים של לחימה, יש לצה"ל הישגים.
אפשר להתווכח עד כמה הם גדולים או משמעותיים, אבל גם מי שרוצה (מי לא בעצם?) לפרגן לטובי לוחמינו, יודה שלא מדובר בהישגים דרמטיים או מכריעים. לא חיסלנו או שבינו את ראשי חמאס, קל וחומר שלא הבאנו לסיום שלטונו על רצועת עזה ולא שחררנו את החטופים. נדמה שעל כך יסכימו כולם.
אגב, יכול מאוד להיות שהניצחון, כפי שמפרשים אותו רוב הישראלים, נמצא מעבר לפינה, אבל גם משאנו מייחלים לכך בכל לבנו, צריך להודות שכבר כמה פינות סומנו כאן ככאלה שאם אך נעבור אותן, נראה את האור בקצה המנהרה, תרתי משמע.
בהתחלה הייתה זו הפעילות הקרקעית, שנועדה להשלים את ההישגים שהביא חיל האוויר,. אחר כך היה זה בית החולים שיפא, שהוצג במשך שנים לציבור הישראלי כלב המאפליה, עד שהתברר שהייתה בזה מידה מסוימת של הגזמה.
אחר כך אמרו לנו שההשתלטות על עזה היא רק הפרומו לחאן-יונס, בה גרים רוב אנשי חמאס (שלמרבה הצער לא היו בבית, אם כי אדוה דדון הצליחה למצוא נעל המיוחסת לסינוואר). עכשיו מסבירים שאפילו חאן יונס לא חשובה, כי אם לא נפעל ברפיח, כאילו לא עשינו כלום - ואם המילה שלי שווה משהו, אז אפשר להניח שזה לא ייעצר ברפיח, שכן כבר עכשיו מוכרים לנו את סרט ההמשך בדמות ציר פילדלפי, שמתחתיו, כידוע עוברות אוטוסטרדות של ציוד לחימה.
אם למישהו זה נראה כדאחקה, אז ממש לא: מדובר בציניות שנולדת מתוך כאב על כך שהצבא האהוב והמטופח שלנו מגלה תוך כדי לחימה עד כמה גישש באפלה למרות המוניטין של חיל המודיעין.
עד כמה הייתה הרשת התת קרקעית סבוכה, עד כמה מפעלים לייצור טילים לא מפסיקים לפעול עד לרגע שבו מטהרים אותם בפועל, עד כמה המשגרים היו מוטמנים היטב, חלק גדול מהם עדיין פעיל ומאפשר ירי לעבר שטח ישראל - וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה אחת על הצפון, שם עומדים בשיממונם מטעים ומשק חי - והרבה יותר מזה, קהילות של תושבים שלא ברור מתי יזכו לשוב לבתיהם, עבור חלקם השאלה "מתי?" הופכת כבר ל"האם?".
רוצה לומר: האכזבה מתוצאות המלחמה עד כה, מבלי להפחית מגבורת הלוחמים שנלחמים במסירות נפש, היא כמעט גורפת וכוללת לא רק את מתנגדי נתניהו, אלא גם את אלה שעומדים הרחק מימינו וקיוו שבעזה לא תיוותר אבן על אבן.
האם יש מישהו שקורא לעצירת הלחימה? לא ממש. האם יש מישהו שמניח שהיא עומדת להסתיים? כמעט כולם. עוד לפני שמזכירים בהקשר הזה את האמריקאים, צריך להזכיר שיש סימנים מטרימים אחרים וחזקים בהרבה.
צה"ל הוא צבא העם - מה שאומר שהעם הוא הראשון לדעת מה קורה בו: כשהילדים שלנו שבים ממילואים, כשחבריהם משתחררים, כשהחיילים שעדיין נמצאים מעבר לגבולות הרצועה מדווחים על ירידה חדה ברמת הפעילות או לכל הפחות על שינוי באופייה. אפשר להסיק מכך שצה"ל קצת מתחפר לקראת ההמשך. אז אולי מדובר בהכנה לשלב מתוחכם ויעיל יותר, אבל את זה רק ימים יגידו. בינתיים מדובר בהאטה, גם אם לא בעצירה.
לא רק נזק בשטח נגרם, נוכח העובדה שחמאס מנצל את ההאטה הצבאית הישראלית כדי לשקם את מעמדו כריבון, אלא גם נזק מדיני אדיר. בכנסת ישראל יש אולי עשרה חברים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית, רובם נציגי הציבור הערבי. כך גם בציבוריות הישראלית ששותפה ברובה לגישה לפיה אין עם מי ואין על מה לדבר. בטח לא עכשיו. ובכל זאת לא היה מושג מדובר ביותר במהלך סוף השבוע, מאשר צמד המילים "מדינה פלסטינית".
הן לא נאמרו על ידי בני גנץ, לא על ידי גדי איזנקוט, לא על ידי יאיר לפיד, קל וחומר שלא על ידי גדעון סער או אביגדור ליברמן - אתם יודעים מה? אפילו לא על ידי מרב מיכאלי.
מי כן חזר שוב ושוב על צירוף המילים הזה? זה התחיל עם שאלות "מוזמנות" על ידי נתניהו במסיבת העיתונאים, המשיך בתשובות שלו ונמשך עם "פעילי שלום-עכשיו" מובהקים כמו אלי כהן, עד לפני דקותיים שר החוץ, בצלאל סמוטריץ' שר האוצר, אורית סטרוק המנצחת הגדולה של תחרות הכספים הקואליציוניים ואיתמר בן גביר, שכולנו היינו עדים אמש ליכולות המופלאות של שוטריו לעורר מהומה אפילו בקרב קהל אוהדי הכדורגל השלו והמנומנם ביותר, זה של הפועל ירושלים.
אה, כן - גם האמריקאים החיו את מושג המדינה הפלסטינית, אבל רק מפני שממשלת נתניהו, במחדל נוראי שלו שותפים גם גנץ ואיזנקוט, מסרבת להגיד מה כן יהיה בעזה ביום שאחרי הניצחון המובהק והברור שמבטיח לנו נתניהו (למען הסר ספק: הלוואי שכך יהיה!).
מי הקים לתחייה את רעיון המדינה הפלסטינית?
בקצב הזה קיים החשש שהאמריקאים שנגררים בכל יום עמוק יותר אל תוך הוואקום שמותירה ממשלת ישראל, עוד יחשקו את עצמם במילותיהם שלהם, עד שלא תהיה להם ברירה אלא לכפות על ישראל הסדר שיהיה המבוא למלחמה הבאה.
למה? כי נתניהו לא מסוגל אפילו לכנס דיון בנושא החשוב ביותר, רק בגלל שזה עלול להוביל לקרע עם שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית. העובדה שהדרך הזאת מובילה לקרע עם ארצות הברית, הפכה כבר למסוכנת לכשעצמה: אם היה משהו מביך יותר מההסתערות של מחנה נתניהו על אויב דמיוני, הרי שהיו אלה רק הדיבורים על כך שישראל אינה "מדינת חסות" (המדינה השנייה הכי פופולרית בשיח של סוף השבוע אחרי המדינה הפלסטינית הדמיונית).
אז המלחמה בדרום מאטה, המלחמה בצפון, שעם כל יום שעובר נראית בלתי נמנעת, עדיין לא התלקחה במלוא עוזה. ונתניהו שלא מצליח לנצח בשתיהן, ממציא אויב בדמות מחנה שמתנגד להמשך המלחמה, למרות שאין כזה.
עד כדי כך אין כזה, שאפילו ההפגנות בדרישה להקדמת הבחירות לא מצליחות להתרומם. למה הן לא מצליחות? כי בלבבות הרבבות, אם לא למעלה מכך, שנהרו בכל שבוע לקפלן ודגלי ישראל בידיהם, יודעים שהראשונים להתקבץ בהפגנות שכאלה הם אותם אלה שזיהמו בדגלי פלסטין את המחאה הלגיטימית נגד החקיקה המשפטית הקיצונית - ועם כל סלידתם מנתניהו, אליה התווספה גם חרדה אמיתית מאי כשירות, הם לא ימהרו להפגין נגדו, בטח כל עוד נמשכת הלחימה, גם אם בעצימות פחותה.
לא "עכשיו" ולמרבה הצער, גם לא בקרוב
מי שמשחקים לידיו הם אלה שמצטרפים לקריאות "עכשיו" - מוצדקות, בוודאי שמובנות, רק כשהן נשמעות מפי משפחות החטופים.
למרבה הצער, לא רק שלא מדובר על לא עכשיו, אלא אפילו לא על "בקרוב". אני לא מדבר על מי שמצטרף בתום לב לנהמות הכאב והכעס המוצדקות שמשמיעות המשפחות, אלא על מי שאמור לדעת טוב יותר, למשל גדי איזנקוט.
בבסיס התמיכה הרציונלית בחתירה להסכם חטופים מידי, עומדת הנחה שיש הצעה על השולחן. איזנקוט ואחרים אומרים משהו כמו: לחטופים אין זמן, לכן את החטופים יש לשחרר עכשיו בכל מחיר - ובסינוואר נטפל אחר כך, שכן החמאס אינו בורח לשום מקום. על כן יש להבהיר שאין ולא תהיה הצעה מצד חמאס שלא תבטיח את המשך שלטונו לעוד שנים רבות.
כלומר זה לא שסינוואר הפראייר ישחרר את כל האנשים שהיו לנכסים שברשותו תמורת הפסקת הלחימה, אפילו תוגדר זו כהפסקת אש - ביודעו שזו תתלקח מחדש בעוד חצי שנה או שנה. הוא ידרוש ערבויות בינלאומית למעמדו, באופן שלא רק ימצב אותו כמנצח המערכה הנוכחית מול ישראל, אלא גם כשליט לגיטימי, כזה שדורש ומקבל ערבות בינלאומית.
קבלה של הסכם כזה אינה אפשרית על ידי שום ממשלה בישראל, בלי קשר לזהות העומד בראשה או מרכיביה ועם כל הקושי בתיווך מסר שכזה למי שידחו אותו על הסף (בצדק מבחינתם), המשפחות שיקיריהן הופקרו לגורלם על ידי מדינת ישראל וצבאה, אלה בדיוק הרגעים שבהם נדרשת ממשלת האחדות לפרוש את מלוא מוטת כנפיה, כדי שלא רק נתניהו יידרש לומר שרק לחץ צבאי עשוי לשנות משהו במשוואה, אלא גם שני שותפיו הבכירים יפסיקו ליהנות ממעמד של מי שתומכים לכאורה בעסקה שלא קיימת.
הצרות נערמות - וראש הממשלה נלחם בדמיון
יום ראשון לשבוע חדש הוא בדרך כלל כזה שבו אפשר להביט קדימה בתקווה, לצפות ששבוע חדש יביא עמו בשורות חדשות וטובות. הבעיה היא שבכל אשר נפנה, נמצא שהשמיים מתקדרים:
צפון הארץ "מפורז מאזרחים", כשגם תושבי חיפה הצרפו בסוף השבוע למעגל האזעקות.
הלחימה בדרום - ולא משנה איך מנסים למכור לנו את זה - הורידה הילוך.
הצעת חמאס לשחרור החטופים מלמדת שאין כל כיסוי לתזה לפיה "נשחרר את החטופים עכשיו, נטפל ברוצחים אחר כך", כיוון ששחרור החטופים יכלול בהכרח גם את הבטחת שלומם של הרוצחים.
המדינה הפלסטינית שמתה עוד בטרם נולדה, חזרה לחיים באופן שמאבק בו עלול להעלות אותנו על מסלול התנגשות עם האמריקאים.
זה יבולו של סוף שבוע שבו חוץ ממזג האוויר האביבי, לא היה שום דבר מעודד. נוכח צרות שכאלה אפשר היה לצפות שנתניהו יתפכח, יילחם, יוביל את צה"ל לניצחון שאותו הבטיח לתושבי ישראל, יניח על השולחן יוזמה מדינית שתהיה אנטיתזה לדיבורים על מדינה פלסטינית, שידרוש משותפיו ליישר עמו קו בנוגע לתשובות להצעות חמאס בעניין החטופים.
במקום זה הוא העדיף לפקד על צבא הרשת שלו שדורש עתה שאם יש גורמים שאינם מחויבים מספיק לניצחון, עליהם לפרוש מיד מהקבינט, הממשלה והמטכ"ל ולהניח לנתניהו לנצח...
הבחירה של נתניהו לנהל את המערכה הזאת במקום את המערכה בעזה, היא אחת ההתפתחויות המסוכנות אפילו על רקע תקופה שבה כל התפתחות רעה היא רק המבוא לרעה ממנה.