חיילים נופלים, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון לא מדברים

באחד הימים הראשונים למלחמה הזאת, נכתב כאן ממש שממשלת ישראל, אז עוד במהדורה המצומצמת שלה (לפני הצטרפות גנץ ואיזנקוט) עומדת לבזבז את האשראי הגדול ביותר שניתן אי פעם לממשלה בישראל: האחווה, הרעות ומסירות הנפש שהתגלו בעם ישראל.

אני מניח שכולנו עדיין זוכרים את הטיסות המפוצצות בחזרה לישראל: צעירים שבמשך שלוש שנים של שירות קרבי חלמו על הטיול הגדול, קטעו אותו באחת ושבו ארצה. הם לא היו חייבים לעשות כן, אבל המדינה - כך אמרו להם - הייתה בסכנה.

עכשיו לכו ספרו למשפחתו של צעיר ששב ארצה ממאצ'ו פיצ'ו ונפל בסג'עייה, שראש הממשלה נמנע מלדון בסוגיות החשובות ביותר מפני שהוא מפחד להרגיז את שרי הימין הקיצוני.

גם מי שלא כשיר ללחימה התגייס בדרכו שלו: להסעדה, לאיסוף בגדים, להסברה - אמנם העובדה שכל הארץ הייתה לחזית, נכפתה עלינו בידי האויב, אבל העובדה שכל העם היה לצבא, הייתה מפעימה, לא פחות.

עכשיו ספרו לכל מי שהיטה את העסק שלו כך שישרת את התמיכה בלוחמים, שממשלת ישראל אינה מסוגלת להסיט למענם את הכספים הקואליציוניים.

האווירה הזאת של התגייסות למען ניצחון, לא הבדילה בין ימין ושמאל או בין דתיים לחילוניים. למרות הניסיון של בודדים לסכסך ולפלג, הנופלים בקרב היו חתך מייצג של החברה הישראלית - יהודים ודרוזים, בני כפר ועיר, מתנחלים וקיבוצניקים.

התחושה, בואו ניזכר לרגע, הייתה שמדינת ישראל חטפה סטירה שאין כואבת ממנה, אבל היה בה גם משהו מעורר: לא עוד סבבים, לא עוד הכלה, לא עוד טפטופים - מלחמה עד אחרון אנשי חמאס, גם אם יהיה מדובר בעזתי האחרון.

מה נשאר מכל אלה כשמניין ימי המערכה הפך לתלת ספרתי? ובכן, נפתח בחדשות הרעות, בעצם - כבר לא מדובר בחדשות של ממש: עם כל יום שחולף, חמאס מנצח.

זה מדהים, זה מקומם, זה מזעזע, אבל זו עובדה. אפשר להתווכח עד כמה גדולים הם ההישגים שהשיג צה"ל במשך כשלושה וחצי חודשים לחימה, מתוכם כמעט 3 חודשים על הקרקע, אבל על דבר אחד אי אפשר לערער: בכל יום שחולף הם נשחקים. חמאס מתחזק, מתגרה בישראל ומשדר שלא דחוף לו לדבר על שחרור חטופים, הפסקת אש ועוד, קל וחומר על כניעה או התפנות-מרצון לקטאר.

בעוד ממשלת ישראל אינה מסוגלת לקיים דיון בסוגיית היום שאחרי, מוכיח לנו חמאס שהוא כבר ערוך לו היטב: פיניתם שטח? מיד נשגר ממנו טילים שלא האמנתם בכלל שעוד נשארו לנו. מחר תפנו עוד שטח? נירה גם על תל אביב. תשאירו פרצה בגדר? נעשה כל מאמץ להסתנן דרכה שוב.

יכול להיות שמיטוט, חיסול, הכחדה, השמדה - יבחר כל אחד את המילה האהובה עליו מהמניפה הצבעונית שפרשה בפנינו הממשלה בימי הלחימה הראשונים, אינה באה בחשבון.

יכול להיות שהיא גדולה מכוחותיו של צה"ל שיודע (אולי, יש כאן סימן שאלה גדול) לנצח צבא אויב, אבל לא יכול להכריע לבדו במערכה שכוללת כל כך הרבה שיקולים אזרחיים - מחשש לגורל החטופים ועד לצורך להזרים סיוע "הומניטרי" לידי חמאס, כדרישת בעלי בריתנו (שככל שרבה הערכתנו לתמיכתם שבלעדיה אין לנו כנראה קיום, מתסכל לראות עד כמה הם לא מסוגלים להבין את הסיטואציה שאותה מוכרחים לשנות).

בואו נתעכב על זה רגע: מזוודות הכסף לחמאס הפכו סימן לחלם, לקונספציה השגויה שאחזה הן במערכת המדינית והן במערכת הביטחון. אבל מה אם היינו מספרים לכם שהן מוסיפות לעבור, באדיבות ממשלת ישראל ובאין מפריע, גם תחת אש?

אז נכון, לא מדובר עוד בסטיפות יפות של שטרות מזומנים, אבל כשמזון ודלק הופכים לאמצעי התשלום בעזה, העברה של משאיות מהם אל הנהגת חמאס - שהיא זו שמחלקת אותם לתושבים(!) כמוה כהעברה של כסף מזומן. להזכירנו: כל זה קורה תחת אש, בזמן שהחטופים מעונים במנהרות שחפורות מתחת לרגלי תושבי עזה הצועדים אל השוק, ומשלמים דמי תיווך יפים לחמאס על כל קילו קמח או אורז.

נמשיך בחדשות שהן רעות לישראל אפילו יותר: רוח הקרב שהייתה אמורה להיות מופנית נגד האויב, מתועלת לקרבות אגו: ראש הממשלה ושר הביטחון לא מדברים ביניהם.

המשפט הזה הוא כל כך מטורף עד שיש צורך לחזור עליו פעמיים: בכל יום מתחפרים חיילי צה"ל בעמדותיהם, עשרות אלפי משפחות של לוחמים יושבות בבית וליבם מפרפר באימה עם כל צלצול בדלת של שליח פיצה שהתבלבל בקומה - וראש הממשלה, האיש שאמור להוביל את מדינת ישראל לניצחון, לא מדבר עם שר הביטחון שלו - מי שאמור לתרגם את ההחלטות המדיניות של הממשלה לראשי הצבא, כדי שיגזרו מהן פעילות צבאית בשטח.

זה לא יתכן, זה בלתי נתפס - וזה בעיקר בלתי נסלח. יש לציין שלטענות "מקורבים" בחדרי חדרים מתקיימת בין השניים תקשורת ישירה מינימלית, אבל היא רעה עד כדי כך שהם לא מסוגלים אפילו לכנס דיון משותף עם עוזריהם, שלא לדבר על לעמוד זה לצד זה במסיבת עיתונאים משותפת. מחריד, אין מילה אחרת.

בהיעדר החלטה מדינית שתשרטט קווי מתאר ליום שאחרי, מתחזקות תפיסות עולם משיחיות. נהוג לייחס אותן לשולי הימין הדתי-לאומי שרוצה לא רק לכבוש את עזה ולשלוט בה, אלא גם לגרום לתושביה להגר ולבנות מחדש את היישובים בגוש קטיף.

את המשיחיות בצד השני קצת קשה יותר לראות, אבל היא קיימת. בשלב הזה במלחמה היינו אמורים כבר לראות את ה"פיסניקים" הקבועים, אבירי זכויות האדם בעיני עצמם, מפגינים למען ילדי עזה. באופן די מדהים, המחנה הזה בישראל מונה, תודה לאל, לא יותר מכמה מאות אנשים, שיתקשו להרים מתוכם אפילו הפגנה אפקטיבית אחת.

אז איפה כן באה לידי ביטוי המשיחיות השמאלנית? למשל בקידוש מעמדה של הרשות הפלסטינית, שההבדל בינה לבין חמאס הוא בעיקרו סמנטי וטקטי, כמתחייב מפרגמטיות חילונית לעומת קיצוניות דתית, אבל לא הרבה יותר מכך.

הוא מתבטא בפנטזיות על גלות-מרצון (או לפחות גלות-בהסכם) של הנהגת חמאס, למרות שהצעה שכזאת כלל לא הונחה על השולחן (מזכיר קצת את הדיאלוג בין העבודה למרצ שעורר את רוח אוסלו).

ביטוי אחר הוא פנטזיה על כוח רב לאומי, מסגרת שתחתיה ישרתו חיילים סעודים עם גרמנים ואמריקאים כדי להגן על ביטחון ישראל ועוד קשקושים שמלווים בקריאות קצובות של "עכשיו, עכשיו, עכשיו" (שהן לגיטימיות רק מפי משפחות החטופים, אבל לא מהמעודדים בשולי האירוע), שהופכות אפילו את פנטזיית הכיבוש במחנה שבצלאל סמוטריץ' הוא הסמן השמאלי שלו, לריאלית.

סמוטריץ' האיש שזיהם לעד את צמד המילים "הציונות הדתית" (מחנה אמוני אך לא מפלגתי שאנשיו הם מהנכסים החשובים ביותר של הציונות ושל עם ישראל) וכמובן סיעת "עצמה יהודית" שמימינו, הם נקודה טובה להמשיך את הדיון.

הם אלה שמונעים מנתניהו לקבל החלטות נדרשות לגבי ההמשך, קרי מנגנון ההכרעה והיציאה. זה לא שנתניהו לא יודע מה צריך לעשות, אלא שהוא בוחר במודע שלא לעשות כן. ככה זה כשהאחיזה בתפקיד היא האינטרס העליון שגובר אפילו על טובת המדינה.

יאיר לפיד הוא שק חבטות נוח, כזה שנהנים לחבוט בו גם מימין וגם משמאל. רק שחייבים להודות שהוא ראה את הנולד, עת הבהיר בימי הדיונים על ממשלת האחדות, שהוא יתמוך בכל מאמץ מלחמתי של מדינת ישראל, אבל לא יהיה חלק מהממשלה - כל עוד סיעות הימין הקיצוני נכללות בה.

זו לא הייתה פסילה אישית, אפילו לא אידיאולוגית (הן יש בליכוד ואפילו בקרב החרדים בעלי השקפת עולם "בן-גבירית"), אלא פרגמטית. הוא פשוט הבין שכל עוד הם מרכיבים שיש לרצותם סביב שולחן הממשלה, לא יתכן תפקוד מלא שלה - כפי שאכן מתברר בכל יום מחדש.

עת החליט לפיד (וגם ליברמן, מסיבותיו שלו) להישאר באופוזיציה היו מי שהאשימו אותו בשיקולים פוליטיים תחת אש, אבל האמת היא שההפך הוא הנכון: לפיד שילם (לפחות בסקרים) מחיר אלקטורלי כבד תמורת בחירה נכונה ואיבד כמעט מחצית מכוחו. ככה זה כשמתעקשים לצעוק את האמת גם בשעה שאף אחד לא מוכן לשמוע.

נקרע בין הצורך לעשות את מה שנכון עבור מדינת ישראל, לבין הצורך לרצות את שותפיו, מנסה נתניהו למשוך זמן. הבעיה היא שזמן הוא המשאב היחידי שאין לו. שאין לנו. בגלל האינטרס הכפול הזה עבר תקציב נוראי, כזה שמתעדף באופן לעגני משתמטים ממעגל הלחימה והעבודה ומשרדים פרסונליים מיותרים, על פני מי שהביטו בעיניים כלות בקריסתם של העסקים שהותירו מאחור, בעודם ניצבים בקו האש.

זהו תקציב שפוגע בבריאות, ברווחה, בחינוך - בכל מה שנדרש כדי לשקם את יישובי הדרום הפוסט-טראומתיים או את יישובי הצפון שנשבר מטה לחמם.

המקומם מכל הוא שנתניהו יודע את זה. כמי שהבריא את המשק הישראלי לאחר "חומת מגן", הוא יודע מה נדרש. למה הוא לא עושה זאת? מאותה הסיבה שבגינה הוא לא מדבר עם שר הביטחון שלו: שמירה על מעמדו האישי חשובה בעיניו משמירה על מדינת ישראל.

לו היה נותר בנתניהו שמץ של אחריות לאומית, הוא היה מכריז על בחירות - אפילו בעוד שנה מהיום, פועל להכרעה במערכה - בין אם בהחלטה אמיצה על המשך הלחימה ובין אם החתירה להסכם מדיני סביר עבור מדינת ישראל. הוא היה פועל לשנות את התקציב מהיסוד ולאפשר למשק לעבור מליקוק פצעי המלחמה לצמיחה. על הדרך הוא היה מרוויח אפילו את ההימנעות ממסקנות ועדת חקירה בטרם בחירות. למרבה הצער, זה לא המצב.

במציאות הוא שולח את הספינרים הקבועים שלו כדי לנסות ולהפיח רוח חיים במאבקים שתמו ב-7 באוקטובר. כשמישהו מאנשיו מדבר על פסל בודהה במסיבה שמשתתפיה נפלו קורבן לרצח, אונס וחטיפה, הוא מנסה להפיח חיים בגחלים שהושארו בכיכר דיזנגוף ערב יום הכיפורים. להחזיר את השיח למקום היחיד שבו הצליח ראש הממשלה לצמצם את הנזק שגרמה לו בסקרים החקיקה המשפטית.

החדשות הטובות הן שזה לא יקרה. רק תראו מה קורה בקרב החטיבות שיוצאות מעזה: דתיים וחילוניים רוקדים כתף אל כתף בשירת "עם ישראל חי", עד שאפילו הפרובוקטורים של נתניהו לא יצליחו להפר את הרעות הזאת, ברית שחודשה תחת אש. החדשות הרעות הן שזה מה שמעסיק את ראש הממשלה בימים שבהם נדרשות הכרעות חשובות.

ויש גם נזק עקיף, שלמרות שהוא כזה פגיעתו עלולה להיות נוראית. מדיניות "שב ואל תעשה" של נתניהו הופכת את הרמטכ"ל למרטיר ואת הפיקוד הבכיר של צה"ל לחסין מביקורת עם כל יום שעובר.
זה נורא מפני שדרושה חקירה יסודית בעניינם: מההכרעות שקדמו למערכה, דרך ההתנהלות הנוראית של צה"ל בשעות הראשונות שלה (מבלי לגרוע מגבורתם של הלוחמים בשטח) ועד לתפקודו במהלכה.

תוצר של חקירה יסודית כזאת עשוי להתבטא לא רק במסקנות פרסונליות (די ברור שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד דרום - ועוד שורה של קצינים בכירים אחרים, לא יוסיפו לשרת עוד - לא רק בצה"ל אלא בכל תפקיד ציבורי כלשהו. בשביל זה לא צריך לבזבז בורקסים אפילו על ישיבה אחת של ועדת חקירה), אלא גם בשינויים מבניים, למשל תקציב ביטחון שקוף.

לא שקוף לעיני הציבור, שהרי חלק ממנו חסוי (מטעמים מובנים ומוצדקים), אבל שקוף לעיני אנשי מקצוע שמשמשים כנציגי ציבור, מי שהם בעלי סיווג בטחוני גבוה, אך גם מבינים במספרים.

במלחמה הזאת, על המשך הזרמת עשרות מיליארדים למערכת לא מבוקרת מספיק, צה"ל חייב להפסיד כדי שיוכל לחזור ולנצח עבור עם ישראל במלחמות האמיתיות.

החשש הגדול הוא שמרוב התמקדות בכישלונו המהדהד של נתניהו, יוחמץ הדיון הקריטי הזה, שספק גדול מאוד אם בני גנץ וגדי איזנקוט, שנראים כרגע כמו ההנהגה החליפית היחידה לנתניהו, ידאגו לקיים את הדיון הזה, בהיותם בשר מבשרה של המערכת.

בכומתה אדומה (או חומה, סגולה, ירוקה, מנומרת או שחורה) ושני הורים שבורי לב, עמד הלוחם שהיה לחלל ושאל "למה?".

למה הפקרתם כך את הפיקדון היקר שהנחנו רעיי ואני בידיכם? למה הבטחתם ניצחון ועשיתם הכל כדי להפסיד? למה הבטחתם אחדות במקום שבו ראש הממשלה ושר הביטחון לא מדברים ביניהם? למה ביקשתם ממני את חיי - ולא ידעתם לצקת לקורבני תוכן שיצדיק אותו?

וכל הפרשנים שמקשקשים עצמם לדעת באולפנים, וכל הכתבים הפוליטיים והצבאיים וכל חברי הכנסת שבטוחים שהכל משחק, וכל שרי הממשלה שעסוקים בלחמוס את התקציב, וכל אלה שעסוקים באיך לצאת הכי טוב מוועדת החקירה, במקום לחשוב איך לנצח - עומדים חיוורי פנים, אך חסרי בושה - ולא מוצאים תשובה.