מאז 7 באוקטובר אני חיה גלגול חדש, מלא בפליאה ובכאב, רווי בהתמודדויות חדשות, מסעירות וטורדות-מנוחה, ששאלת האבל עומדת ביסודן. לפני כמה ימים הצטרפה לכיתתה של בתי ילדה שהוריה נרצחו בשבת השחורה. בתי אמרה לי ש"הילדה החדשה איבדה את הוריה", ואני עניתי לה שאיננו יכולים לאבד שום אדם, בייחוד לא אדם שקרוב אלינו, מפני שהוא תמיד יישאר איתנו. שאלת האובדן וההתמודדות איתו מלווה את חיינו מאז 7 באוקטובר, והיא תמשיך ותלווה אותנו בצורה גדולה ומשמעותית יותר מזו שהכרנו בעבר. מסיבה זו, נזדקק לכלים חדשים כדי להתמודד איתה.
את הקשר בין אובדן לאבל חקרתי בספרי "תו החַלוף של דוד שיץ: חייו ויצירתו" (הוצאת למדא עיון, 2023). הסופר הישראלי דוד שיץ הוא מקרה מעניין במיוחד בתולדותיהם של שורדי השואה, כי הוא ממוקם מבחינה גילית בין הדור הראשון לדור השני ששרד את השואה. הוא נולד בשנת 1941 בברלין, ולכן במהלך השואה היה תינוק, פעוט וילד רך בשנים, ומכיוון שגדל כנוצרי - אף לא ידע כי הוא יהודי. לאחר המלחמה הועבר לבית היתומים היהודי בברלין, ושם גילה לראשונה את דבר יהדותו.
בעקבות השנים הרבות שביליתי במחיצת המילים המהפנטות ומחפשות-התשובה של שיץ, אני שואלת את עצמי: מה תהיה התשובה ההולמת לאובדן שחווינו כחברה, ושאנו ממשיכים לחוות יום אחר יום? יצירת שיץ מתמודדת עם האובדן שהמיטה השואה דרך תנועה בלת -פוסקת בין האשמה לתוכחה, בעודה מבטאת שאיפה לשלמות, לאחידות ואף לטוהר. האשמה והבושה מניעות את יצירתו, שמתארת צמדים דיכוטומיים, לדוגמה - הגברים היהודים ברומן הראשון שפרסם, "העשב והחול" (1978), מוצגים כבעלי זיקה לאמנות, נבונים ומשכילים, אך גם כחסרי כוח חיים והבנה של המתרחש סביבם; ואילו הנשים הנוצריות מתוארות כבורות ומאמינות בכשפים, אך גם כמניפולטיביות ובעלות כושר הישרדות. המוות והיגון נמצאים בלב יצירתו, והדמויות שעליהן כתב, שחיו במחצית הראשונה של המאה ה-20 באירופה, חוו טראומות רבות ממשטרים אכזריים ומקרובי משפחתן, אך נעדרו כלים להתמודד עם יגונן - ולכן הן משכפלות את הטראומות ומעבירות אותן לדורות הבאים.
האם בניגוד למתרחש ביצירת שיץ, נצליח כחברה לתת לאבל את המקום המרכזי שמגיע לו, או שמא נחשיב את עצמנו לבנות ובני ערובה שלו, וכדרך התגוננות ניצור נרטיבים שבנויים על צמדים הפוכים, שבהם קיום אחד דוחה בהכרח קיום אחר? אם החברה הישראלית תשכיל לשים את התרבות במרכז הווייתה, דרך העמדת טקסטים ספרותיים בלב מחזור הדם שלה - טקסטים שיעוררו ויטפחו את החוש האסתטי של הפרטים בה - נצליח לתת מקום רב יותר לצער ולאבל בחיינו מאחר שנוכל להציע להם נחמה תרבותית ואסתטית. הצבת הצער והאבל במרכז חיינו תוביל אותנו לאהוב בצורה אותנטית יותר, מתוך החלק שבור הלב ומלא הצער שלנו.
לכן עלינו ליצור מרחבים שבהם יינתן מקום לפצעים להישאר פתוחים, ויינתן הזמן הדרוש להם כדי להחלים. כשנפגוש את הפצעים הפתוחים שלנו בתוך מרחבים תרבותיים בטוחים, יהיה עלינו להישאר בפוזיציה של המבוגר שבתוכנו, מאחר שהמבוגר הוא היחיד שיכול להציע את המרחב התומך של הסיפורים הכואבים ביותר שלנו. יותר מדי קל לילד שבנו לצאת החוצה ולהיגרר ליגון פרימיטיבי, כמו גם לחלקים המנותקים שלנו ולתסביכים, וכך לדחות מעלינו את עבודת האבל.
רגשות האשמה שאיתם התמודד שיץ כדור ראשון-שני לשואה, ושאיתם מתמודדים כמה מניצולי הטבח ורבים מבנות ובני החברה הישראלית, הם שכבת הגנה לרגשות צער, כעס, חוסר אונים ופחד. במילים אחרות, תחושת אשמה מונעת מאיתנו לפגוש את מעמקי היגון שנמצאים מתחתיה. הטקסטים הספרותיים יכולים לעזור לנו לפגוש את המעמקים האלה, ולהתמיר את הכאב אל מחוזות נשגבים.
במסע האבל שצפוי לחברה הישראלית, עלינו לזהות את המקומות התרבותיים-הקולקטיביים שבהם אנו ניגשים כחברה אל הטראומה מתוך בושה ואשמה, מתוך חוסר סליחה וחוסר קבלה. עלינו ללמוד לפגוש את המקומות הפצועים שבתוכנו - כפרטים, אך גם כחברה - שעד היום לא יכולנו להתאבל עליהם מאחר שלא היינו בקשר איתם.
נוסף על כך, עבודת האבל כרוכה גם בעבודת היופי. ככל שיש יותר יופי בעולמנו, אנו הופכים לכשירים יותר בהתמודדותנו עם אבל. היופי מצוי ביכולת שלנו להתייצב מול התופעות כפי שהן, ביכולת שלנו לתארן ביצירות אמנות. אם נְפתח את יכולות היצירה בנו ובדורות הבאים, נְפתח בהכרח את החוסן הנפשי שלנו. אחריותנו להבין טוב יותר את הטראומות שמאפיינות את התודעה הקולקטיבית שלנו, ומתוך ההבנה הזאת נוכל גם להתחיל בריפוי, ובתקווה אף נוכל להרגיש שייכים יותר לעולם - דרך היופי והיצירה.
הכותבת היא סופרת וחוקרת, מחברת הספר "תו החלוף של דוד שיץ"