מצד אחד, תלוי בגדול איך מסתכלים על זה - אבל 100 ימים זה ממש לא הרבה. מצד שני, אני באמת לא מצליח לזכור את חיי לפני ה-7 באוקטובר. אני מרגיש לפעמים ש-100 הימים האחרונים הם נצח וכל חיי חייתי במצב הזה. לפעמים אני מרגיש שהכול קרה לפני רגע, אבל כאמור, גם לא זוכר מה היה לפני אותה שבת שחורה.
כבר 100 ימים שאישתי, בתי בת השנה ואני חיים בחדר - חדר אחד של כמה עשרות מ"ר רבועים. חיים. חיים עם האובדן של סבא וסבתא של סער הקטנה - אימה ואביה של אישתי המדהימה, יגאל וסינדי שלנו שנרצחו בביתם בדם קר.
סינדי היקרה, בת 67, שרק השנה יצאה לפנסיה וכבר תכננה את חיי הגמלאות בהקדשה לנכדה וקצת מנוחה משנים של עבודה. יגאל היקר, בן 66, שחיפש כל רגע להיות עם הבנות והנכדות שלו, לחגוג את המשפחה - משפחה שכבר לא תהיה שלמה. מהם נפרדנו כאן ובארה"ב, ארץ הולדתה של סינדי, והגעגועים לא פוסקים. לא משנה מה יגידו לכם.
קול העוטף: לכל כתבות הפרויקט
על פניו דואגים לנו להכל. טיפולים כאלה ואחרים, אוכל, מעגלי שיח, באמת שהכול. אבל החיים בחדר אחד יותר משלושה חודשים מתחילים להיות קשים. אפילו בתנאים של בית מלון פנסיון מלא. עובדה, בכל יום שעובר יותר ויותר אנשים מחפשים פתרונות דיור קצת יותר "ביתיים" מחוץ למלון.
שאלות פשוטות כמו "מה נשמע?" ו"איך אתה?", הן שאלות שפשוט לא נשאלות. האבולוציה של ברכת הבוקר "בוקר טוב, מה שלומך?" עברה טרנספורמציה בכמה שלבים: תחילה זה עבר רק ל"בוקר טוב" ואז לאט לאט זה הפך ל"בוקר" כי ברור שהמילה "טוב" זו מילה גדולה מדי לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה.
עוד בוואלה!
לצד התנאים הפסטורליים שאנחנו נמצאים בהם, במקום עם נוף עוצר נשימה אנחנו עדיין חיים איכשהו עם אותה שבת ארורה. כל אחד בדרכו שלו. ככל שעובר הזמן (ולהזכירכם 100 ימים זה לא הרבה) הרבה אנשים במידה מסוימת כבר השתקעו פה. יש מסגרות לילדים, יש שגרה קהילתית מסוימת, ויש הבלחות של תכנון החיים לעתיד.
אבל מהר מאוד אותם זיכרונות נוראיים מהשבת השחורה חוזרים והתוכניות לעתיד מתקמטות ונזרקות לפח. אבל אנחנו נמשיך הלאה. אין לנו ברירה. להרבה מאוד מאיתנו יש ילדים, חלקם קטנים ולנו כהורים יש את החובה להבטיח להם עתיד. עתיד טוב יותר ממה שהם נאלצו לחוות לפני 100 ימים.