בבוקר ב-7 באוקטובר התעוררתי ב-05:45, כפי שאני רגיל בשבתות, והתארגנתי לרכיבת אופניים באזור. בדרך כלל אני רוכב דרך שמורת כרמיה, חולף בין יד מרדכי לנתיב העשרה, עוקף את קיבוץ ארז, ממשיך לשדרות ומפלסים, גבים, יכיני וחזרה הביתה לזיקים.
ב-06:29 בעודי במקלחת הופעלה אזעקת "צבע אדום" ושמענו עשרות שיגורים של טילים מעזה, צרורות של טילים. במקביל מרגע זה החלה הפסקת חשמל, האינטרנט חדל לעבוד ולא יכולנו להתקשר או לקבל שיחות מהטלפונים. הפסקת החשמל והתקשורת אגב, נמשכה עד יום רביעי בערב.
אשתי זהבה ואני הסתגרנו בממ"ד וחיכינו שיסתיים המטח. חשבתי לעצמי, איך אני משכנע את זהבה שתיתן לי לצאת לרכוב, ואז החל המטח השני, השלישי, הרביעי. הבית לא הפסיק לרעוד ואף שמענו רעש של ניפוץ זכוכית. זהבה אמרה שירי כזה כבד לא היה מעולם, ושרעש הזכוכית הנשברת זה בטח של קולטי השמש שעל הגג.
06:40 - אני רואה את שמעון פורטל, השכן, נכנס לרכב המשטרתי הקטן שלו ונוסע. מאוחר יותר התברר שבפעולה הרואית הוא חילץ תחת אש כבדה של מנוולי החמאס, את הבת שלו ובן זוגה מהשחיטה שהתקיימה בכפר עזה.
06:50 - לפתע, בין מטחי הטילים שמענו ירי של נשק קל. אמרתי לזהבה שלדעתי ירי הטילים זו פעולת הסחה וכנראה מנסים לחדור רגלית לקיבוץ. זה קרה בעבר במהלך מבצע צוק איתן, הכדורים שרקו מסביב לבית. דרכתי את האקדח שבידי ועם כדור בקנה עמדתי בסלון צופה על הרחוב הקטן שלנו, כדי לוודא שלא מגיעים אנשים לא רצויים.
קול העוטף: לכל כתבות הפרויקט
07:00 - שלחתי ווצאפ לרון בן ישי, חברי, שמחבלים מנסים לחדור לקיבוץ. ביום שישי, כעבור 6 ימים, הוא כתב ושאל במאמר שלו בידיעות אחרונות, איך יתכן שמה שאני, האזרח הפשוט, הבנתי ב 7 בבוקר, לא הבינו מפקדי הצבא וראשי המדינה באותו הזמן. ביזיון שעלה לנו בנהרות של דם.
כעבור זמן קצר השתרר שקט. יצאתי עם האקדח לרחוב, גוטמן השכן יצא גם עם אקדחו, ניסינו להבין מה קרה. לפתע הגיע בריצה אחד מחברי כיתת הכוננות וצעק לנו להיכנס לבתים, שאלנו מה קרה והוא ענה שהם חיסלו 3 מחבלים. מאוחר יותר, הסתבר שכיתת הכוננות של הקיבוץ, יחד עם קצין מיחידה מובחרת שהיה בחופשה בבית, חיסלו את תשעת המחבלים שהתכוונו לשחוט את כולנו. בקרב עם המנוולים, שניים מלוחמי כיתת הכוננות שלנו נפצעו.
עליתי לגג לבדוק אם קולטי השמש נפגעו. הם היו שלמים, אבל אז ראיתי שהרכב שלי נפגע מרסיסים, אלו היו רעש הזכוכית ששמענו. במהלך השהות שלי על הגג המשיכו האזעקות, ומטחי טילים חלפו לי מעל הראש. נצמדתי לקיר שעל הגג וחשתי מוגן. לפתע הטלפון שלי צלצל וגיליתי שבנקודה זו על הגג, יש קליטה חלשה של הטלפון. צעקתי לשכנים שניתן להתקשר מהגג שלנו, כולם עלו ויצרו קשר עם הקרובים. לגוטמן יש בת שגרה עם משפחתה בנתיב העשרה. הוא הצליח ליצור איתה קשר והסתבר שהם ניצלו ומצאו דרך לצאת מהמושב. אורנה השכנה דיברה עם שמעון בן זוגה ושמעה לראשונה שהוא הצליח לחלץ את בתו ובן זוגה מהתופת שבכפר עזה.
התקשרתי כמה פעמים לדורון צמח, החבר שלי שגר עם משפחתו בבארי. הוא סיפר שהוא ואשתו, שלומית, מסתתרים בממ"ד. הוא ראה מחוץ לבית עשרות מחבלים, הם נכנסו אליהם הביתה אך לא הצליחו לפתוח את דלת הממ"ד כי דורון חסם אותה עם מקל למטאטא.
כעבור שעות כשחיילים חילצו אותם, הסתבר ששחר, בנו הבכור שלחם בכיתת הכוננות נעדר. המחבלים בזזו את כל שהיה בבית, כולל הדרכונים וכרטיסי האשראי, שהיו מוכנים לקראת הטיסה ליוון שתוכננה ליום ראשון. הנבלות הצליחו להוציא מחשבונו באותו היום אלפי שקלים. רק למחרת בסוף היום, קיבלו דורון ושלומית הודעה, ששחר שהגן בגבורה על הפצועים במרפאה, נרצח כשנגמרה לו התחמושת.
במהלך כל היום, ירו עלינו מטחים של אלפי טילים, קיווינו שיחזור החשמל וקיבלנו עדכונים שוטפים מצוות הצח"י ומהחמ"ל הקיבוצי. ירדה החשיכה והחשמל והתקשורת לא חזרו. הדלקנו נרות. יצאנו מהבית, נכנסנו לרכב והדלקנו את הרדיו כדי לשמוע מה קורה ולהתעדכן. לא הצלחנו לקלוט ולהבין את מה ששמענו, נתניהו הודיע שאנחנו במלחמה.
מהחמ"ל בקיבוץ הודיעו שפתחו ציר יציאה מאובטח למי שרוצה לצאת. החלטנו לחכות לבוקר, המטען הישן שלי עשה את העבודה והצלחנו להשתמש בו כפנס בבית החשוך ולהטעין את הטלפונים. ניסינו להירדם אך לא כל כך הצלחנו.
ב-06:00 עליתי שוב לגג. התראיינתי משם לרדיו תל אביב ודיברתי עם דליק ווליניץ. ידענו שדבר נורא קרה, אך המימדים המפלצתיים שהתגלו אחר כך עוד לא נודעו. רכב ביטחון נעמד ליד הבית. צעקו לי שמשעה 7 עד 8 ניתן לצאת מהקיבוץ ושצה"ל מאבטח את הכביש. ארזנו במהירות ציוד הכרחי ונסענו לבית של אחד מבנינו בראש העין.
יצאנו מהקיבוץ, מסביבנו היה עשן כבד. נסענו בזהירות בכביש הזרוע בשברי טילים, רסיסים וגופות של מחבלים. בכביש שבין יד מרדכי לאשקלון ראינו כמה רכבים נטושים שנראו לאחר תאונה. מאוחר יותר הבנתי שאלה פצועים מהמסיבה ברעים שהצליחו לברוח ולהגיע עד לכאן ופונו על ידי אנשי מד"א. הגענו לראש העין והתקבלנו בשמחה. כעבור שבוע, ביום ראשון, לא גילינו לילדים ונסענו לזיקים כדי להביא עוד ציוד לשהייה ממושכת מחוץ לבית. האזור נראה בדיוק כמו במלחמה וסביב הבית עומדים חיילים רבים בעמדות. קטפתי תפוזים מהעץ שבחצר וחילקתי להם. רוקנו את המקררים מהמוצרים שהתקלקלו, וסגרנו את התריסים החשמליים.
מאז חלפו כבר יותר משלושה חודשים, במהלכם אנחנו פליטים בארצנו, 136 חטופים בעזה, מעל 1,500 ילדים, נשים, מבוגרים, חיילות וחיילים שחוטים והרוגים, אלפי משפחות באבל ומדינה שלמה עדיין בהלם. אנחנו מנסים לשמור על נורמליות ולנסות לחזור לחיים שהיו לנו, ולכן שכרנו דירה באשקלון, משם זהבה יכולה לנסוע לעבודתה בבית החולים השיקומי. פעם בשבוע אנחנו נוסעים לבית בזיקים, לנקות, להשקות ולנשום את ריח הבית שכל כך חסר לנו.
- מקבלי ההחלטות כשלו כולם, וכולם הביאו עלינו את החורבן ואת שואת ישראל 2023, עלינו להעביר אליהם את המסרים הבאים ולהתעקש עליהם.
- מחזירים את כל החטופים יהיה המחיר אשר יהיה!
- לא יוצאים מעזה עד שמחסלים והורגים את כל ראשי החמאס ואת כל המנוולים שכף רגלם חצתה את הגבול לישראל ב-7 באוקטובר.
- משנים את כל תפישת ההגנה על יישובי העוטף - יוצרים שטח חיץ נרחב בינינו לבין עזה, כזה שכל מי שמתקרב אליו ייהרג מידית, מעמידים יחידות צבא מאומנות לאבטחה שלנו 24/7. על קצינים בכירים להגיע לישובינו ולהסביר לנו איך הם מתכוונים להגן עלינו!
- זה או אנחנו או הם. או שהם מתים או שאנחנו, ילדינו ונכדינו מתים, זו המשוואה. התפכחנו מכל האשליות ועכשיו אנו נלחמים על קיומה של מדינת ישראל. שלא יבלבלו אתכם, זו מלחמת קיום שלנו. אם סינוואר ומוחמד דף יישארו בחיים, זו רק שאלה של זמן מתי ניתקף בהתקפה משולבת מאיראן, מלבנון, מסוריה.
- אני לא סומך על שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות. נוכחנו לדעת שעם ישראל חכם, טוב ויוזם יותר מכל מנהיגי המדינה ביחד. זה כואב, זה עצוב אבל זו המציאות. ממשלות ישראל ב-23 השנים האחרונות כשלו בגדול והפקירו את תושבי ישראל בעוטף. הצבא שכפוף להחלטות הדרג המדיני פעל בהתאם להנחיות הפוליטיקאים.
את כמויות הנשק, האמל"ח, הביצורים העל קרקעיים והתת קרקעיים שנמצאו בעזה, אין למדינות שלמות. במשך 20 שנה, הקימו מתחת לאפינו את היעד המבוצר הגדול, המתוחכם והחזק ביותר בעולם. עשרות אלפי עזתים עבדו בזה, חופרי מנהרות, מפעילי ציוד כבד, פועלים, מהנדסים, אנשי תוכנה, כימאים ועוד. המדיניות של בנימין נתניהו שדגלה בחיזוק החמאס והזרמת כספים אליו, התבררה כטעות הכי גדולה שעשה מנהיג ישראלי מאז קום המדינה. העובדה שלא ידענו מה שקורה בעזה, היא כישלון מחפיר של כל גופי המודיעין. יחד עם זאת, אם ידעו אצלנו מה קורה בעזה, אבל בחרו שלא לנקוט בפעולה, זה כישלון מהדהד ונורא עוד הרבה יותר.
אסור לנו לתת למקבלי ההחלטות לעצור ולהתקפל. אנחנו ממשיכים להילחם עד שנראה את גופותיהם המחוררות של כל מנהיגי החמאס בעזה ובעולם. לאחר שנחסל את המנוולים, נעשה תחקיר רציני, כואב ומעמיק איך נכשלנו, מי גרמו לזה, ונשלח הביתה את כל האחראים, את כולם. נבחר הנהגה חדשה שתציג לנו תוכנית מפורטת איך מה שקרה, לא יקרה שנית, נבנה מחדש את הקהילות שנהרסו ונשקם את הבתים שנשרפו. נעשה מדינה טובה יותר, חזקה יותר, ללא שנאה וארס בינינו, כי כולנו אחים, משפחה אחת ואין לנו ארץ אחרת.
חיים קוזניץ הוא תושב קיבוץ זיקים, סא"ל במיל' ומדריך טיולים