100 ימים שחיי וחיי משפחתי, חיי קהילת מושב יכיני, המושב שלי, כמו כל תושבי שער הנגב והעוטף, השתנו ללא היכר. האדמה נפערה והשמיים גם הם. איבדנו בבוקר אחד ארור - אחיין אהוב, חברים קרובים מאוד, חברים לקהילה, ומכרים רבים כל כך. פחד קיומי ואמיתי חלחל ללבבות שלנו, ותחושת הביטחון שלנו אבדה.
100 ימים חלפו והחטופים עדיין בשבי החמאס. 100 ימים שאנחנו מחוץ לבית האהוב שלנו, הקהילה שלנו מפוצלת לשלושה מוקדים, הילדים תלושים, ואנחנו המבוגרים מנסים להחזיק חזק בהגה ולא לקרוס, בעוד הנפש פצועה ומדממת.
בתוך כל אלה, יש שמנסים להניע את גלגלי המשק מחדש, להחזיר את תושבי העוטף הביתה, מה שיוצר אצלנו תחושת אי ודאות, ובעיקר תחושה ששוב מפקירים אותנו. עצם קיומו של תמריץ 'מענק השיבה' שהוא בעצם בעיני לא פחות ממענק ההשתקה, מקומם כל כך, כי האזור שלנו עדיין רחוק מלהיות בטוח, כי תחושת הביטחון שלנו עדיין לא קיימת. היינו בגופנו המוצב הקדמי של כל תושבי מדינת ישראל כבר 22 שנים. לא נסבול זאת עוד, לא ניתן שיפקירו אותנו בשנית.
אנחנו אוהבים את הבית שלנו, את המושב, את המועצה ואת הנגב שלנו, ואוהבים את מדינת ישראל אהבת נפש. זו הסיבה שאנחנו נושמים עמוק, הרבה מעבר למה שהגוף יכול. אנחנו רוצים הביתה אך רוצים לשוב לבית בטוח, כמו שבית אמור להיות.
קול העוטף: לכל כתבות הפרויקט
אין זו חוויה מרנינה להיות פליטים בארצנו. רובנו לא ישנו לילה אחד רצוף כבר יותר משלושה חודשים. כל אחד ואחת איבדו מישהו שקרוב אליו או קרוב אליו מאוד - או שהוא נחטף. לא בישלנו ארוחה אחת כבר שלושה חודשים. אין זמן משפחתי אמיתי, שכחנו איך זה לחיות בבית הפרטי שלנו ולנשום אוויר צח של מושב, רובנו לא מצליחים לתפקד בעבודה, ילדינו מטולטלים נפשית וגם פיזית.
אל תטעו בנו. יש בנו יכולת נשיאה גדולה, וה'למה' חשוב וברור לנו מאוד. אבל אנחנו לא מוכנים לעולם יותר לסבול את המושגים והמציאות שהיו מנת חלקנו עד 6 באוקטובר:
1. " מקור הירי והרעש- הפרות סדר על הגדר"
2. טפטופים
3. רעשי חפירה
4. חיים שאמורים להיות שגרתיים, אבל בפועל מתרחשים בתוך אזור לחימה.
5. נרמול של מצב לא נורמלי.
כולי תקווה שאת האנרגיה המושקעת בלהחזיר את התושבים בכל מיני אמתלות ותמריצים שמזכירים שיטות ממקומות אחרים - מהר הביתה לאזור לחימה - היו משקיעים בלהחזיר את חברי קהילת שער הנגב שנחטפו הביתה למשפחות שלהם.
אמילי, קית, זיו, גלי, דורון, עומרי וצחי ואת 136 החטופים כולם. רק ביחד, בהקשבה לתושבים, ביחד עם הרשויות, תוכל המדינה לזכות באמונם של מיישבי הארץ הזו, שרוצים לחזור לעבד את האדמה, ולא לאבד אותה.
הכותבת, נשואה ואמא לשני ילדים, חברת הנהלת המועצה האזורית שער הנגב ותושבת מושב יכיני, עליו פשטו מחבלי החמאס בשבעה באוקטובר ורצחו בתושביו.