במציאות חיים שנראית לקוחה מעידן אחר, בימי חמישי ערן אלון היה נערך ליום המחרת, שהיה יום העבודה העמוס ביותר במהלך השבוע. אותה מציאות חיים התקיימה עד לפני שלושה חודשים. ב"קונדיטוריה-קפה אלון", שמשפחתו מפעילה בקרית שמונה מזה חמישים שנה, ימי שישי הם ימים של פרלמנטים שמתאספים לסכם את השבוע על עוגה, בורקס וקפה. מסביב, החנות הומה בלקוחות שבאים לקנות עוגות לסעודות השבת.
ביום חמישי האחרון אחר הצהריים, אלון, אשתו ושלושת ילדיהם, ישבו בביתם שבקיבוץ שדה נחמיה השכן ושמעו את רעשי נפילות הרקטות בקרית שמונה ואת רעמי התותחים של צה"ל שהשיבו אש לעבר לבנון. שדה נחמיה מרוחק רק 5.5 קילומטרים מהגבול של ישראל עם לבנון, ולא נכלל ברשימת הישובים שפונו על פי החלטת הממשלה.
למרות אותה החלטה, כשפרצה המלחמה בדרום והחלו לנשב רוחות מלחמה בצפון, רבים מתושבי שדה נחמיה והיישובים השכנים עזבו את בתיהם ועברו מעט דרומה משם. משפחת אלון עברה לכפר הנופש בעין גב. "אחרי חודש וחצי חזרנו הביתה כי לא היה מי שיממן לנו את השהות במלון. זה הגיע לעלות של 700 שקל ליום, לא כולל ההוצאות שמסביב".
לאט לאט חזרו משפחות נוספות שעזבו את בתיהן, אבל גם כעת, מחצית מתושבי שדה נחמיה עדיין לא שבו צפונה. מצב דומה שורר ביישובים רבים בגליל שרחוקים רק כחמישה קילומטרים מהגבול, ושלא פונו על ידי המדינה. "זו הרגשה נוראית, הרגשה של חיים במוצב קדמי", אמר אלון. "בכל האזור מסביב נמצאים חיילים, רכבי צבא וסוללות תותחים. כשהתותחים שלנו יורים הילדים נדבקים לקירות ומחזיקים ידיים. זה לא דבר שמתרגלים אליו. כשיש אזעקות צבע אדום אנחנו רצים למרחב מוגן. כשיש ירי נ"ט למרחב אין התרעות ויודעים על כך רק בדיעבד".
באותה שגרה שהוא מגדיר "שגרה קשה", הכי מטרידות אותו השעות שבהן הילדים נמצאים בבית הספר או בגן הילדים. בית הספר של הילדים נמצא קילומטר אחד מדרום לביתם, בקיבוץ כפר בלום. "למרות שזו נסיעה קצרה, החשש גדול. בהתחלה אנחנו היינו מסיעים את הילדים, ועכשיו הם נוסעים באוטובוס. יש איתם מלווה, אבל אם תהיה נפילה בזמן הנסיעה, לא יהיה להם איפה לתפוס מחסה, אלא רק להוריד את הראש ולקוות שלא יקרה כלום".
ביום שלישי האחרון, בעת מתקפת הכטב"מים על אזור הגליל העליון, אלון אומר ש"האינסטינקט שלי אמר לי לנסוע ולקחת את הילדים מבית הספר. זו הרגשה נוראית, הרגש ההורי אומר לך להיות עם הילדים ולהגן עליהם, למרות שאני יודע שהם נמצאים במרחב מוגן. הילדים שלך הם הדבר שהכי יקר לך וקשה לא להיות איתם במצב כזה".
מציאות החיים החדשה הביאה לקיצור יום הלימודים, ובשעה 12:00 הילדים כבר חוזרים הביתה. פעילות החינוך הבלתי-פורמלי שאחרי שעות הלימודים מתקיימת שלוש פעמים בשבוע, במשך שעתיים בכל פעם, במרחבים מוגנים. מי שמתאמן בקבוצות ספורט הישגי נאלץ למצוא פתרונות זמניים. אלון, לדוגמה, מסיע את בנו שמתאמן בקבוצת כדורגל, לאימונים בראש פינה, מרחק של חצי שעה נסיעה. עד המלחמה התאמן הילד עם חבריו לקבוצה בכפר בלום.
יורם אבן צור, תושב קיבוץ עמיר השכן, וחבר מליאת המועצה האזורית הגליל העליון, אומר: "אנחנו חיים במציאות של מלחמת התשה. התושבים נמצאים באיום מתמיד תחת ירי טילים, כטב"מים, ירי נ"ט ושהייה במרחבים מוגנים ברוב שעות היום. יתרה מכך, עיר המחוז, קריית שמונה, מפונה ואין חיי מסחר ושירותים ממשלתיים. אין בנקים, בריאות ודואר. אנחנו לא זכאים לשום סיוע מהמדינה ונראה שנוח לממסד לנסות לנרמל כאן את החיים. אנחנו מרגישים שיש ניסיונות לנרמל כאן את החיים, שזה נהדר, אבל בלתי אפשרי. אנחנו נושאים על גבינו את המעמסה האדירה הזאת , נפשית וכלכלית, כבר מאה יום ללחימה בצפון".
מאה ימים למלחמה ולדברי אלון "המצוקות הכלכליות והנפשיות מעמיקות. 25 שנים ברציפות הייתי קם לעבודה כל בוקר בחמש, ועכשיו אני מרגיש שהוציאו לי את התקע מהחשמל. השאלה הגדולה היא לאן כל זה הולך? מה העתיד שיהיה פה? בינתיים יש תושבים שיצאו ושלא חוזרים הביתה ואולי כבר מתחילים להתאקלם במקומות חדשים".