כמאה ימים עברו מאז הטרגדיה של 7 באוקטובר 2023 ואין לה מרפא. הימים לא מקהים את הכאב. רבים מאוד, ובהם אני, אומרים: ההפך הוא הנכון. זה היגון, התדהמה, חוסר היכולת להכיל את מעשי הזוועה של האויב חסר הרחמים והחמלה.
כ־50 ביקורי תנחומים קיימתי אצל משפחות שכולות, בכל רחבי הארץ. בלוויות רבות השתתפתי. רק בשבוע החולף בראש העין, בכרמיאל ובמרר, ובשבועות שלפני כן בבאר שבע, ברעננה, בדרום תל אביב ובצפונה, בנתניה, ברעננה, בפדואל ובשילה, ביישוב עדי ובכפרי הדרוזים בגליל. בין כולם עובר קו מחבר אחיד וחד־משמעי, כשמהמשפחות, שאיבדו את היקר להם מכל - הבן, הבת, הבעל או האב הטרי - עולה מסר אחד: הכרעה ואחדות.
הכרעה ברצועת עזה: מוחלטת, לא חלקית ולא זמנית. "אסור שהקורבן של יקירנו יהיה לשווא. תמשיכו עד הסוף", הם אומרים לי.
- ארבעה עקרונות יסוד, שעליהם יש הסכמה לאומית רחבה, חייבים לעמוד בבסיס הדיון בשאלה הזאת:
- לא תקום מדינה פלסטינית בשום שטח משטחי יו"ש ועזה.
- הרשות הפלסטינית, שמתקיימת מכוח הסכמי אוסלו ביו"ש ב־30 שנים האחרונות - לא חוזרת לרצועה.
- הקמתה וביסוסה של "רצועת הביטחון" לעומק הרצועה במרחק של עד 3 ק"מ, תלוי בתנאי השטח ובצרכים הביטחוניים.
- רצועה מפורזת לחלוטין. פירוז שיחזיר את המצב ברצועה ליולי 1994, לאותו הקיץ המר והנמהר שבו נכנס הטרוריסט המתועב יאסר ערפאת, עם אמל"ח ברכבו, לשטח הרצועה.
- לאחרונה נשמעו בשיח הציבורי טיעונים שבמרכזם האמירה שדיון בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית הוא דיון פוליטי שאינו רצוי בעת הזו. אכן, דיון פוליטי אינו ראוי בעת הזאת, אבל יש צורך בתשובה לשאלת היסוד שמלווה את התנועה הציונית והמדינה, ובעיקר מ־1967. שהרי חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית נוספת בין הים ובין הירדן היא שאלת יסוד מהותית לעתיד ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל.
- זהו ויכוח אידיאולוגי, תפיסתי מן המעלה הראשונה. האם יש לו השלכות "פוליטיות?" ודאי. לכל החלטה מדינית־ביטחונית בתולדות ישראל הייתה, ותמיד תהיה, בסופו של דבר השלכה פוליטית. גם ברמה הבינלאומית, ראוי שממשלות זרות תדענה שרעיון "שתי המדינות", שיסכן באופן מוחלט את קיומה של ישראל בכל גזרה, יורד מן הפרק.
מדוע בעצם אנו מתעקשים להתנגד לכל יוזמה להקמת מדינה פלסטינית? משום שהמשמעויות הביטחוניות ברורות: כל גוש דן, ובתוכו שדה התעופה הבינלאומי, יעמדו בסכנה יומיומית של ירי פצמ"רים וטילים. סוגיית החדירה לעשרות יישובים באמצעות מנהרות תעלה לסדר היום בשכונות המזרחיות של ראש העין, בכוכב יאיר, בכפר סבא, ביישובי עמק חפר, בתענכים ועד עפולה.
הוכח כבר שעל כל שטח שממנו נסוגה ישראל, משתלטים במהירות ארגוני טרור: חמאס ברצועה וחיזבאללה בצפון. הגעתן של יחידות צבא איראניות וכוח רדואן עד לכדי נגיעה ביישובינו על גדר הגבול בדרום לבנון, התאפשרה מרגע הנסיגה החד־צדדית על ידי ממשלת ברק במאי 2000. עקרונות יסוד אלה חייבים להיות מונחים על השולחן כעת, לקראת הדיון היסודי בשאלות היום שאחרי הניצחון.
ומעל הכל: ניסיוננו המר מההתרחשויות בישראל בשנת 2023 מחזיר את שאלת אחדות העם. אין כל סיבה - יותר מזה, אסור בתכלית האיסור - לקיים את הוויכוח הלגיטימי על "היום שאחרי" באופן שבו התקיים הוויכוח סביב הרפורמה במערכת המשפט. האחריות הזאת מוטלת על המערכת הפוליטית על כל גווניה. עליי ועל חבריי בקואליציה, על יו"ר האופוזיציה וחבריה כאחד - והיא כבדה מאוד.
אחריות רבה חלה גם על מערכות אחרות: מערכת המשפט, כלי התקשורת, בעיקר האלקטרוניים, על כל אחת ואחד מאזרחי ישראל, ובעיקר בשיח האלים והמתלהם ברשתות החברתיות. האחדות הלאומית בתוכנו היא מרכיב יסוד לניצחון - ולהכרעה.
מדינת ישראל עומדת בפני תקופה מורכבת ומאתגרת מאין כמותה. ייתכן ועוד נידרש לשבועות קשים מאוד של "דם, יזע ודמעות" וימים לא פשוטים של בשורות איוב. בנאומו ההיסטורי בפרלמנט, במאי 1940, דיבר ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל על לחימה ביבשה, בים ובאוויר כדי להבטיח "ניצחון שמשמעותו הישרדות".
ישראל 2024 משולה אם כך לבריטניה ב־1940. רק אומה מאוחדת, עוצמתית כאגרוף ברזל, תוכל לאתגרים. זהו האינטרס הלאומי, זה צו השעה.
הכותב הוא שר המדע, הטכנולוגיה והחדשנות מטעם הליכוד