עוד בקושי הונחה היוזמה שזכתה לשם "ההצעה הקטארית" על השולחן, לדיון קבינט המלחמה - וכבר ניצבים הניצים אלה מול אלה: קובעים שמדובר בהפסד או מזכירים שלא יהיה ניצחון בלי שובם של החטופים.
מיד נשוב אל החטופים, פצע פעור בלב כולנו, אבל קודם כל קצת ימין ושמאל. הטון השולט בשיח הציבורי הוא לדבר על השמאל המפוכח. מדובר בגרעין של אמת עטוף בהמון דמגוגיה. למה? מפני שלמעט כמה אלפי ישראלים שנעים מהפגנה להפגנה שמארגנים כל מני ארגונים קיקיוניים שמתקיימים בזכות תרומות, לרוב לא של ישראלים, אין שמאל בישראל.
הביטו לרגע במפה הפוליטית: לגבי המפלגות מהליכוד וימינה, כולל החרדים, הרי שאין ספק באשר לדעותיהם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משמאלן, לכאורה, נמצאות מפלגות מרכז, אבל גם בתוכן דמויות מרכזיות כמו אביגדור ליברמן, גדעון סער, זאב אלקין ואחרים, הם אנשי ימין מובהקים, חלקם נחשבו לניצים אפילו כשהיו חלק ממפלגות הימין.
היזכרו בבקשה במערכון של אסי כהן ב"ארץ נהדרת", זה שמציג את ליברמן כדיקטטור אכזר בסגנון שכלל תפאורה כאילו-נאצית (מעולם לא הוצג פוליטיקאי ישראלי באופן כה אכזרי בתכנית סאטירה).
ביחד אתם על אותה פלטפורמה פוליטית נמצאים גנרלים במיל' כמו בני גנץ וגדי אייזנקוט, אנשי ציונות דתית על מנעד שנע בין חילי טרופר לאלעזר שטרן ואפילו אם מביטים בראש האופוזיציה, יאיר לפיד, אפשר להיזכר שאת כנס הייסוד של מפלגתו, זה שבו הושק קמפיין הבחירות שלו לפני למעלה מעשר שנים, הוא בחר לערוך באריאל - דוגמא לכך שכל פתרון מדיני אם ימצא תחת הנהגתו, יכלול את גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
מה שמאלה משם? מפלגת העבודה המתפוררת שלא תעבור את אחוז החסימה ושהיו"ר שלה, מרב מיכאלי, כבר הודיעה למעשה על פרישה. עם מה נשארנו? עם המפלגות הערביות. אם לסכם בחמש מילים: אין עוד שמאל ישראלי ציוני.
זה היה המצב גם לפני ה-7 באוקטובר, כך שהשינוי העיקרי הוא בטרמינולוגיה, עד כדי כך שרבים במחנה שהיה פעם שמאל התחילו לתהות מה בעצם מבדל אותם מהימין וגילו זאת על דרך השלילה: הם לא מסוגלים לשאת את המך שלטונו של בנימין נתניהו. גם זה היה שם גם לאורך כל תשעת החודשים הראשונים של 2023, אבל התחדד מאוד נוכח המראות הקשים מהדרום.
מאחר שהשמאל הישראלי הוא כבר במשך למעלה מ-20 שנה פיקציה שקיימת בעיקר בדמיונו של הימין הישראלי, בין אם כתוצאה מצורך פוליטי-אלקטורלי ובין אם כסוג של פרנויה, נפנה לרגע את המבט ימינה ונגלה גם שם משהו מאוד מפתיע.
לכאורה אידיאולוגיית הימין יצאה נשכרת ממאורעות שלושת החודשים האחרונים: הפלסטינים, כמו שהתברר לכולנו, לא ממש מבדילים בין הקיבוץ הארצי, כמו למשל תושבי קיבוץ נירים, לבין גוש אמונים.
בעיניהם כולנו מתנחלים, בין אם בארון שלנו יש דגל ישראל שמוכן להישלף להפגנה בקפלן או אותו הדגל ממש שיונף מעל מאחז חדש בשומרון. הם לא מבדילים בין התנחלות תל רומידה להתנחלות שיח מוניס או סומייל.
כלומר, גם מי שעדיין נמנה על חוגי השמאל (לא נתייחס לרגע למי שמשנתם הפוליטית היא תולדה של הפרעה נפשית, שמתבטאת בשנאה עצמית) נוכח לדעת שכל אותם מפגשים עם פלסטינים מתונים, שהולידו תוכניות שלום נפלאות על הנייר - בבסיס כולן פשרה טריטוריאלית, חיפו על רוב פלסטיני גדול שמתקפת רצח ברברית כזאת שהתבצעה ב-7 באוקטובר, מלהיבה אותו יותר מכל אפשרות של פיוס עם האויב הציוני.
אבל עכשיו מגיע "אבל" גדול מאוד: לא רק במה שנותר מהשמאל הישראלי התפכחו, אלא גם בימין נדרשים לחשב מסלול מחדש. הכיצד?
אם בפנטזיה של השמאל כיכב שלום אידילי ברוח וודסטוק, אזי בימין, ולא רק בזה שחולם להיאחז בכל רגב אדמה שממזרח לקו הירוק, כיכבה איזו פנטזיה של פתרון צבאי, מעין מלחמת גוג ומגוג שתביא להתפכחות כל השמאלנים - הנאיביים במקרה הטוב והתבוסתניים במקרה הרע - ותביא לתנועת אוכלוסין שתפתור אחת ולתמיד את הסכסוך.
תקראו לזה טרנספר, גירוש, בריחה או בכל שם אחר, אבל היא התבססה על הלוגיקה שהתקבעה כאן בימי מלחמת השחרור: ערביי ארץ ישראל יכולים לברוח ביתם ולחיות (כפליטים, אבל חיים) גם בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים, בעוד שאנחנו לא...
גם הגישה הזאת נוחלת בימים האלה תבוסה. הנה, ממשלה שאי אפשר לדמיין ימנית ממנה, נמצאת במלחמה שהחלה באירוע הרצח הנורא ביותר שידענו מאז השואה, מקבלת תמיכה מבפנים באמצעות הרחבת הממשלה או תמיכה מבחוץ - בכל מעשה מלחמתי - גם ממי שבחרו להישאר באופוזיציה וחוץ מכמה קשקושים רפים על "הגירה מרצון", לא מצליחה לחולל את אותו פתרון קסם, סיום (או לפחות צמצום) הסכסוך באיזה נוק אאוט צבאי.
התנגשות בין פנטזיות
כלומר, אם ניקח את המפה הפוליטית וננער משוליה את הפירורים, נקבל קרוב ל-90% מאזרחי ישראל היהודיים, שאם נניח בצד את הוויכוח המלאכותי שמאכל כל חלקה טובה "ר"ב או רל"ב", חושבים פחות או יותר אותו הדבר בנוגע למצב הביטחוני-מדיני.
נכון הוא שלציונות הדתית ולעוצמה יהודית יש כרגע ייצוג פרלמנטרי של 14 מנדטים ולפחות על הנייר, מפלגת שאריות העבודה-מרצ עשויה לזכות ב-8-9 מנדטים, שביחד עם המפלגות הערביות (בהנחה שכולן תעבורנה את אחוז החסימה) יכולה לשאוף לכיוון ה-20 מנדטים, מדובר בערך ברבע מכנסת ישראל, כשכל שלושת הרבעים האחרים נמצאים בתווך בין גנץ לגלנט, בין יולי אדלשטיין לעודד פורר - לא בדיוק החומרים שמהם עשויה מלחמת-אחים.
ובכל זאת, ככל שהם אינם רלוונטיים למיינסטרים הישראלי, הם מעצבים את השיח הישראלי. איך יודעים? מביטים לעבר סוגיית החטופים.
בשוליים שלה עומדים כאלה שצועקים "עכשיו, עכשיו, עכשיו" - זעקה שפירושה "קבלו כל תנאי של חמאס, כולל הקיצוני ביותר" (ולמען הסר ספק, הכוונה אינה למשפחות החטופים שכל דרישה שלהן היא לגיטימית), ומולם ניצבים כאלה שתבעו כבר למן היום הראשון ללחימה, להתייחס אל החטופים כאל חללים - במובן שעלינו לנקום את נקמתם ולשטח את עזה כאילו לא היו רבים כל כך מהם בשטחה.
גם כאן מדובר בשתי פנטזיות: אחת שבה אפשר להגיד "פוס", לעצור את המלחמה (ולא רק להפסקה זמנית, כפי שאירע בעת העסקה הקודמת. שהרי ברור שחמאס לא יסכים לעסקה שלא כוללת גם פוליסת ביטוח להמשך שלטונו) ולפתוח את בתי הכלא בצד הישראלי ואת המנהרות בצד הפלסטיני. מותר לציים שמדובר בחלום באספמיה, ממש כמו חלום על שלום אוטופי.
הפנטזיה השנייה רואה בדמיונה ניצחון צבאי שהוא אוטופי לא פחות: ראשי חמאס מחוסלים, היתר עומדים על ברכיהם ומתחננים שנפסיק, תושבי הדרום שבים לבתיהם - והמסר הוא כה חזק וברור, עד שהוא עולה כמאתיים קילומטר צפונה, לאורך החוף, מצפון הרצועה ועד לראש הנקרה שבגליל המערבי, שם מבין חסן נסראללה שמוטב לו לגנוז כל תכנית התקפית מול ישראל. גם זה, מיותר לציין, לא יקרה.
מנהיגים שמפחדים מהצל של עצמם
מה כן יקרה? הישג צבאי של ישראל שידלדל את כוחו של חמאס עד מאוד, מסר הרתעתי שיביא לפתרון (זמני, יש להדגיש) של בעיית הקרבה של אנשי חיזבאללה לגבול הצפון, חזרה הדרגתית של התושבים לבתיהם - בצפון מוכים "רק" כלכלית, בדרום - זקוקים גם להחלמה נפשית מורכבת.
חמאס לא ייעלם מהנוף העזתי, אבל אולי ייאלץ לפעול תחת מסגרות אחרות ופיקוח (שכמו שאנחנו יודעים, סופו להתמוסס ממש כמו החלטה 1701 בלבנון). והחטופים? חלק מהם יחולצו, חלק יקוו לשרוד את הזמן עד להסכם קבע שיכלול גם את שחרורם ולמרבה הזוועה, אפשר להניח שיהיו גם מי שלא ישרדו.
עושה רושם שרוב הציבור מבין את זה גם בשעה שבה כמעט כולנו מחבקים את משפחות החטופים. אז למה החל מה שנראה כמו "קרב" בעניינם? מאותה סיבה שמתווכחים כאן על היום שאחרי, כאשר בקרב 80%-90% מאזרחי ישראל היהודים, אין כמעט מחלוקת: כי אין לנו הנהגה שאומרת דברים ברורים.
המנהיגות הישראלית אולי מפקדת על הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, אבל נוקטת בטקטיקת גרילה - כזאת שמשנה את תוכניותיה לפי המצב בשטח כמעט מיום ליום. נתניהו מסוגל להגיד שהוא נגד שלטון ישראלי ברצועת עזה - ולמחרת להיאלם דום נוכח אותה שאלה ממש.
הוא מסוגל להגיד לציבור אחד שהמטרה החשובה ביותר שלו היא המשך הלחימה עד למיטוט חמאס, אבל להיכנס לפגישה עם נציגי משפחות החטופים ולומר שהוא תומך בהסכם שיאפשר להנהגת חמאס להפוך למעין "אש"ף תוניס".
גם שותפו הבכיר, בני גנץ, לא מסוגל להגיד דברים ברורים, למרות שלכאורה הוא משלם מס שפתיים לצד השני - מעלה על נס את שחרור החטופים כמטרת העל של המהלך, אבל לא אומר מה הוא מוכן להקריב לשם כך. כי באמת, למה להתחייב לדברים מפורשים כאשר הולך לך כל כך טוב בסקרים?
למה הממשלה לא מעבירה מסר ברור?
מן הראוי היה שממשלת ישראל, בוודאי בסוגייה שאינה עומדת בין ימין ושמאל, תדע לומר משהו כמו:
"מטרת העל של המלחמה היא השבתת יכולות חמאס כישות שלטונית וככוח צבאי אפקטיבי. אנחנו לא שוכחים לרגע שבמנהרותיו מוחזקים מעל ל-130 חטופים, אזרחי ישראל, שלהם יש לנו חוב מוסרי.
לכן תוך כדי לחימה בחמאס, שהיא משימתנו העיקרית, נסכים לקיים הפסקת לחימה וכן מחוות הומניטריות שונות כדי למצות כל אפשרות לשחרורם בהסכמה, אך לא בתמורה לנסיגה של צה"ל, כל עוד חמאס בשלטון".
כל עוד ממשלת ישראל לא מעבירה בקולה מסר שכזה לציבור הישראלי, נדון גם הדיון הכאוב הזה להיות מעוצב בין הקוראים "עכשיו!" (שוב, הכוונה אינה למשפחות שזכאיות להשמיע כל קריאה שהיא, אלא לכמה "שמאלנים מקצועיים" שחברו אליהן) לבין אלה שמנאצים בלי בושה את המשפחות האומללות ברשתות החברתיות.
למה היא לא מעבירה? כאן התשובה מפחידה ממש: בתחילה סברתי שמדובר ברעה חולה של פוליטיקאים פופוליסטיים שלא מוכנים להתחייב לשום עמדה ממשית שעלולה לאתגר את דעת הקהל.
והנה, עם יום שחולף מתחזקת ההכרה שמא לא נאמרים דברים ברורים כי הממשלה אינה מסוגלת להתחייב לניצחון.
בתחילת המערכה נכתב כאן שהחטופים עלולים להפוך מסיבה לתירוץ: מסיבה לצאת למלחמה כדי לשחרר כמה שיותר מהם, לתירוץ להפסיק אותה, בלי שום הישג ממשי, כדי להציל אותם. ובכן, כמו בכל מקרה שבו המטרה אינה ברורה, אנו עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן: לא ניצחון מוחלט ולא שחרור מלא.
ממשלה שנהנית מ-90% תמיכה ופשוט לא מסוגלת לממש אותם, נותנת לעשרת האחוזים הנותרים לשלוט בשיח. ככה לא מנצחים - לא במשא ומתן ולא במלחמה.